הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

הפעם ההיא שהבטתם ביצירת אומנות והרגשתם שמשהו בתוככם השתנה


29 ביוני, 2020

עמידה מול פיסת אומנות משובחת עשויה להותיר בנו רושם כה עמוק, עד שהוא בא לידי ביטוי בתחושה פיזית ממש. זה לא חייב להיות דווקא מסר נשגב – אדרבא, חלק מתפקידה של אומנות הוא הארת ניואנסים בחיינו, ומסתבר שלדברים הקטנים יש פוטנציאל לשנות את תפיסת עולמנו מקצה לקצה.


בועז מזרחי

לחדר מיון בבית חולים בפירנצה מובל על אלונקה אדון שלא מכבר התמוטט באחת הגלריות בעיר. כה עמוקה הייתה התרשמותו מהיצירות המפורסמות שסביבו, עד כי רוחו לא עמדה לו. האדון, קובעים רופאיו, סובל מ"סינדרום סטנדל", תופעה פסיכו-פיזיולוגית שיכולה לבוא לידי ביטוי בדופק גבוה, חולשה, הזיות ואף עילפון.

האדון שלנו אינו אדון ספציפי, הוא מייצגם של אנשים רבים המבקרים במוזיאונים וגלריות ומתפעמים עד כדי סחרור. ד"ר איאן במפורת', רופא ומשורר, מספר ב- British Journal of General Practice כי התופעה נפוצה מאוד באיטליה, ובפרט בפירנצה, היכן ששפע יצירות האומנות הגדולות מהווה כר פורה לסינדרום. שם גם קיבלה התופעה את שמה, עת ביקר בעיר הסופר הצרפתי מארי-אנרי בל – או בשם העט סטנדל – בשנת 1817 ותיאר חוויית סף עילפון נוכח פרסקו בבזיליקת סנטה קרוצ'ה, מהיכלי התהילה של אומנות הרנסנאס ובכלל.

בבזיליקה, לבד מיצירות האומנות מצויים גם קבריהן של דמויות כמו מיכאלאנג'לו, גליליאו, מקיאוולי ועוד. כך שסטנדל כבר שרה במצב נפשי מרומם מעצם חשיבותו ההיסטורית של המקום. המבט על הפרסקו היה המסמר האחרון, וזה תיאורו את החוויה:

"שקוע בהרהורים על היופי הנשגב, ראיתי אותו מקרוב – נגעתי בו, כלשון דיבור. הגעתי לנקודה רגשית שבה החושניות השמיימית של אומנות יפה פוגשת תשוקה. כשיצאתי מסנטה קרוצ'ה היה לי דופק חזק, החיות עזבה אותי והלכתי תוך פחד ליפול".

דמעתם? פירושו שהיצירה מילאה את תפקידה

נוסף לסטנדל, כותב במפורת', סופרים כמו דוסטוייבסקי ופרוסט תיארו תחושות דומות במגעם עם אומנות, בין של עצמם בין של אחרים. וכאמור, האדון על האלונקה שהמצאנו, העומד בשמם של תיירים רבים המגיעים לשערי בית החולים בפירנצה. אך התיאור שכתב סטנדל העניק לתופעה את שמה, כשב-1989 פסיכיאטרית שעבדה בבית חולים בפירנצה ערכה סקירה של מעל 100 מטופלים אשר הגיעו אליה במהלך עשור עם הסימפטומים המתוארים. "לכבוד ביקורו של סטנדל בעיר היא כינתה את התופעה בשם סינדרום סטנדל".

מחקרים שניסו להבין מה משותף לאנשים שחווים את התסמינים הגיעו למסקנה שבקרב הבריאים נפשית ביניהם, כנראה קיימת רגישות קודמת כתוצאה מתשישות הנסיעה, מאוריינטציה דתית חזקה, מבניית ציפיות גדולה וכדומה. אגב, תופעה מקבילה בשם סינדרום ירושלים מתרחשת כאן אצלנו, כאשר הטריגר רוחני גרידא.

מכל מקום, אומנם נסיבות קודמות עשויות להגביר את עוצמת התגובה להתפעמות, אבל לאמיתו של דבר התגובה הרגשית החזקה לאומנות היא תופעה רחבה ונפוצה מאוד. למעשה, היא התוצאה הרצויה כשאנו חווים אומנות ומעידה על טיבה. לחלוחית עין אינה נדירה כמו סינדרום סטנדל בגלריות ומוזיאונים. כשאומנות מפיקה מאיתנו תגובה רגשית חזקה מאוד, ייתכן מאוד שהיא משמשת אז בתפקידה האולטימטיבי – לשנות או להאיר באור חדש משהו בתפיסת העולם שלנו.

בדוגמה יותר מודרנית ויותר מתונה מתאר השחקן פטון אוסוולט כיצד חוויה כזו אירעה לו בעקבות מפגשו עם הציור קפה הלילה (1888) של ואן גוך. אוסוולט, שמזוהה עם דמותו בסדרה מלך השכונה, תרם את קולו לסדרה בוג'אק הורסמן והופיע בסדרות וסרטים רבים אחרים, שוחח עם הצלם סם ג'ונס במסגרת תוכנית הראיונות Off Camera. קטע מהריאיון עלה לערוץ היוטיוב של התוכנית.

ציור שגורם לאדם לשקול את האפשרות של הרס עצמי

ג'ונס מתאר קטע מספרו של אוסוולט, ובו הוא מספר על התוודעותו לציור קפה הלילה של ואן גוך וכיצד בנפתולים שונים היצירה שינתה את חייו פעמיים, מקצה לקצה. בפעם הראשונה שחזה בציור, בצעירותו, התרשמותו הייתה כמעט גרוטסקית. הוא מתאר בספרו את הציור כנקודת מפנה בחייו של האומן – שבו החל המהפך מצייר לאומן רדוף בידי מחלת נפש, שסופה מר.

כשמביטים בציור אפשר להבין את הקריאה הזו. החדר המתואר בו – של קפה בתחנת רכבת בארל, צרפת – מעורר תחושה קשה, מאיימת, מדכאת. תחושה של עליבות בחיים ללא מוצא. ואן גוך עצמו תיאר את הציור כמבטא את האפשרות של הרס עצמי, טירוף הדעת או ביצוע פשע. אוסוולט מתאר את קפה הלילה כ"חדר שאתה נכנס אליו ויוצא אדם אחר". ההסבר הזה מבוסס על ההיסטוריה של הציור. ואן גוך, שבשל תפיסתו הדתית דבק בציור של מה שרואות עיניו ותו לא, נמנע עד לאותו ציור מתיאור עקיף של סצנות. ואולם, חבר שכנע אותו לצייר מהזיכרון. הציור היה לקו פרשת מים בקריירה של הצייר, ובניגוד לציורים האימפרסיוניסטיים שקדמו לו, היה זה ציור שנועד להביע עמדה ברורה על המציאות. משיחות המכחול המפורסמות של ליל כוכבים, למשל, נולדו ככל הנראה באותם שלושה לילות שבהן השלים את היצירה.

ואן גוך, מבאר אוסוולט, נכנס מטפורית ומעשית לבית הקפה, ויצא אדם אחר. חוויית היצירה שינתה אותו. הוא מספר כי בעקבות הציור נחרט בו הרושם של ואן גוך כאומן מיוסר, ובהכללה, שיצירתיות גדולה היא תולדה של סבל ותלאות.

לדבריו, לכולנו יש 'בתי קפה' – אירועים, חוויות והתנסויות – שמשנים אותנו לתמיד. כשהוא מתאר מקרים כאלה בחייו, כמו הולדת ילדיו, סרטי קולנוע אהובים ומות אשתו, חוזר אוסוולט פעם נוספת לוואן גוך. אלא שבזו הפעם, למרבה האירוניה, אפקט בית הקפה פעל עליו כדי לשנות את תפיסת האומן המיוסר לקצה השני. כך הוא מספר:

"מאוחר יותר, כשהייתי באמסטרדם הלכתי למוזיאון ואן גוך [...] והיו שם דיוקנים שוואן גוך ומעגל חבריו ציירו [...] זה היה חג המולד והם כולם היו מרוששים, אז וינסנט חשב על הרעיון 'בואו נשלוף שמות וכל אחד יעשה דיוקן של האחר כמתנה'. התחלתי לבכות כי האיש הזה – כן, היה גאון והייתה לו כל התפיסה הזו – אבל הוא גם רצה חיים נורמליים עם חבריו, הוא רצה שיהיו לו שמחה ואושר".

אוסוולט אומנם לא חווה סחרחורת ואקסטזה כשל סטנדל, אבל הוא הגיע לנקודת רתיחה רגשית שגרמה לו לחשוב מחדש על כל תפיסת היצירתיות שלו. אחרי הדיוקנים של המוזיאון באמסטרדם הוא כבר לא חשב שיצירתיות גדולה נובעת מייסורים גדולים או אי-שפיות. אפשר להיות יצירתי גם מתוך אושר, מתוך טוב-לב, מתוך רעות ושלווה.

יצירה טובה מאירה באור חדש את חיינו המוכרים

אפקט בית הקפה שמתאר אוסוולט הוא במובן מסוים גרסה יותר מעשית ויותר מתונה של סינדרום סטנדל. בשני המקרים היכולת של פיסת אומנות לגעת בעצב חשוף מובילה לחוויה רגשית: היא יכולה להתבטא בנפילת מתח פסיכוסומטית במקרים חריגים, אך יותר פעמים היא עשויה פשוט לשנות אותנו. "אני מקווה שיש קפה לילה לכל דבר – לאתלטים, לפוליטיקאים", מסכם אוסוולט, "אני מרגיש מאוד נוח עם שינוי יסודי של כל מה שאתה חושב שאתה יודע. אני חושב שזה בריא מאוד למין שלנו ככלל, לפלנטה שלנו ככלל".

הפילוסוף אלן דה בוטון ניגש לרעיונות הללו מזווית משלימה. בסרטון מבית School of Life הוא טוען כי אומנות היא "אמצעי הפרסום לדברים שאנו זקוקים להם באמת".

אם, למשל, אנו זקוקים לחברות, לטוב-לב – סדרת דיוקנים שהוחלפו כמתנות בין חבריו של ואן גוך יכולה להאיר את הנקודה הזו בחיינו. אם אנו זקוקים לטבע, ציורי העצים של דייוויד הוקני – דוגמה שמציין דה בוטון – עשויים להיות הטריגר לאימוץ סגנון חיים יותר מחובר לסביבה. "דרך אחת להביט על עבודתם של אומנים היא לחשוב שבדרכם שלהם הם מנהלים קמפיינים של פרסום", הוא מסביר, "לדברים הרבים בעלי חשיבות אנושית אדירה ובמקביל בסכנה מתמדת של שכחה".

אחד מתפקידיה של האומנות, אומר דה בוטון, הוא להציף את ערכם האמיתי של החיים הרגילים והפשוטים. אומנות גדולה יכולה לקחת דבר יומיומי כמו סצנה של בית קפה מפוקפק ולהעלות אותו על נס. כשהיא עונה לקריטריון זה היא עשויה לשנות את תפיסת העולם שלנו, כפי שקרה לאוסלווט, כיוון שלפתע החיים הממשיים שלנו – ולא איזה ערך נשגב ובלתי נתפס – נצבעים באור יקרות. הם מוזנים מחדש בעושר של משמעות. רגע פשוט וסתמי לכאורה, שהונצח בידי אומן מוכשר, מהווה את מייצגם המבריק של כל הרגעים הפשוטים והסתמיים לכאורה, ומשרה עליהם מגדולתו. הם, בתמורה, מעניקים ליצירה את החיבור הישיר ללבבות ומכאן את כוחה להשפיע.

אולי זו הסיבה שיצירות הרנסנס בעלות המסרים האוניברסליים והגדולים מהחיים מביאות אנשים לסף עילפון, ואילו יצירות אינטימיות כשל ואן גוך עשויות להביא אותנו לכדי דמעות. דווקא במקומות שקל לנו להתחבר אליהם טמון פוטנציאל השינוי, כיוון שיש לנו את הבסיס החווייתי שעליו בונה היצירה. יש לנו מכנה משותף עם האומן, הוא רק משקף לנו משהו בעצמנו שהיה קשה לנו לראות בלעדיו. במובן הזה, יצירות אומנות – לאו דווקא ציורים – הן מראות שמגלות לנו זוויות שחבויות בנו, ומרגע שראינו אותן דמותנו עשויה לקבל ממד חדש של עומק, לעיתים עד שינוי לבלי היכר.

תמונת כותרת: Stefano Carocci Ph / shutterstock

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ההבדל בין 'יפה' ל'נשגב' – וכיצד הוא מסביר את תחושת ההתמזגות עם הטבע והיקום

חשיפה לאומנות מכניסה את המוח שלנו למצב טורבו – מדענים מסבירים כיצד ומדוע

מהי "הנגינה הקוונטית" של מיילס דייוויס – ומה עוד אפשר לקחת לחיים מווירטואוז הג'אז

עוד מרדיו מהות החיים:

חכמי השבט – דליק ווליניץ ושמואל שאול בפודקסט על אמנות והגיל השלישי

עוד ממהות החיים

02.08.20
כשהמוח מחליט שהוא ינשוף – 5 טכניקות שיכולות להפוך את הלילות לאפקטיביים יותר
30.07.20
המצרך היקר שלא עולה כסף – מהיכן נובעת אהבת חינם וכיצד מוסיפים אותה לחיינו?
29.07.20
בכוחה של מוזיקה לשלוח אותנו אל מעבר לגבולות ההכרה, ולהחזיר אותנו בחזרה
28.07.20
הפחד הוא יצור חמקמק שמתגנב בערמומיות – אך ניתן להערים עליו בחזרה
27.07.20
כשתנאים מינימליים מעוררים גאונות – האלתור בחדר הלידה ששינה את ההיסטוריה
23.07.20
ההרצאה השבועית של TED: כיצד חוויית הפליאה מפחיתה את הפחד מהלא נודע?
22.07.20
מ"קוד סגור" ל"קוד פתוח" – 10 צעדים שיסייעו לנו בבניית מיינדסט של צמיחה
20.07.20
מרגישים הקלה כשתוכניות מתבטלות? אתם לא לבד, וייתכן שמעט ספונטניות היא הפתרון
15.07.20
"מולקולת הרוח" – האם חומר שמיוצר גם בגופנו הוא השער לתודעה?
13.07.20
מהיכן הגיעה המילה "זכוכית" ומה היא מלמדת על מידת הטוהר
09.07.20
ההרצאה השבועית של TED: השינויים הפיזיולוגיים שתרגול יוגה מחולל בגופנו
08.07.20
מזון למחשבה – כיצד הבישול הופך אותנו לאנושיים
06.07.20
האומנם כל רגע חולף לבלי שוב? מחלוקת המשתרעת על פני 2,500 שנה מעוררת סימני שאלה
01.07.20
ציפיות מטילות צל על צידי אישיותינו המגוונים – מדוע וכיצד להוציא אותם אל האור?
01.07.20
ההרצאה השבועית של TED: כשהאדם הקדמון עולה על הנתיב המהיר
30.06.20
מתחת למעטה המסתורין של ההיפנוזה שוכן כלי טיפולי מוכח מדעית
29.06.20
הפעם ההיא שהבטתם ביצירת אומנות והרגשתם שמשהו בתוככם השתנה
25.06.20
ההרצאה השבועית של TED: הצרכים הבסיסיים שסיפוקם עשוי למנוע דיכאון
24.06.20
תנו לקוף מקלדת ומתישהו הוא יכתוב מחזות טוב יותר משייקספיר - זה בלתי נמנע
23.06.20
מינימליזם – כשבוחרים בפחות, עשויים לגלות שאנו נשארים עם יותר