הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

האומנם כל רגע חולף לבלי שוב? מחלוקת המשתרעת על פני 2,500 שנה מעוררת סימני שאלה


6 ביולי, 2020

זמן ושינוי נתפסים בעינינו כאינטואיטיביים – אז מה הטעם בכלל להטיל בהם ספק? ואולם, מתברר שלאורך ההיסטוריה לא מעט פילוסופים הטילו בהם ספק, ויש להם מספר טיעונים מעוררי מחשבה. במוקד המחלוקת הפעם נמצא המשפט "אדם לא יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים".


בועז מזרחי

ביקורת רבה נשטחה בפני האדם המודרני על הרגלו להיות עסוק וטרוד בכל מה שאינו כאן ועכשיו. הרגע הנוכחי כה חמקמק ויקר המציאות, שאנחנו לא מבינים כמה אנו מפסידים כשאנו לא שקועים בו ראש וצוואר. רגע שחלף לא ישוב עוד ולכן עלינו לנצל את החיים במלואם, מה שמתאפשר רק ברגע הנוכחי.

ומה אם נגיד שחלוף הזמן לא צריך להפחיד אותנו, כי המציאות היא נצח אחד גדול? כלומר, לא אנחנו נגיד, אלא פילוסופים כמו ויטגנשטיין, מורו ורבו ברטרנד ראסל, ומוקדם יותר בשני מילניומים – פרמנידס.

בימינו העמדה הפופולרית יותר בדיון היא זו שמקדשת את הרגע החולף. אחת הסיבות לפופולריות שלה היא שתפיסת הזמן מובנית בחוויה שלנו. אנחנו מרגישים על בשרנו את תחושת ההחמצה כשאנו מפספסים דבר-מה. זה נכון לגבי מקרים ספציפיים כמו טיסה שלא הגענו אליה בזמן, וזה נכון גם לחיים כמכלול, שלפעמים אנו נותנים להם לעבור לידנו מבלי שספגנו את החוויה הממשית שלהם. אנו יכולים לבלות תקופות שלמות בהרגשה שהחיים חלפו לידנו.

הרגע הבודד הוא ישות חמקמקה שקשה עד בלתי אפשרי לתפוס

אחת האירוניות המשעשעות היא שחלק ממה שמונע מאיתנו לחיות ברגע הוא הניסיון להנציח אותו באמצעות צילום. הכותב דייוויד קיין היטיב לתאר חוויה זו בבלוג שלו Raptitude. הוא מתאר טיול בוקר שערך ומשהו בסצנה הטביע בו רושם כה עמוק עד שהרגיש כי הוא מוכרח לשתף אחרים בחוויה המופלאה שלו.

לא משנה כמה מתורגל הוא בכתיבה, קיין ידע בינו לבין עצמו שאת היופי הנשגב שבו חזה באותו בוקר לעולם לא יוכל לתרגם למילים. אז הוא ניסה אמצעי אחר – צילום. אלא שגם במקרה הזה התוצאה שלו הייתה רחוקה משיקוף החוויה שעבר. "בלתי אפשרי ממש לתפוס רגע", הוא מסביר, "הדרך היחידה של אדם לתפוס את אותו זמן ומקום היא להיות באותו זמן ומקום". קיין מעיד שהוא עצמו אומנם היה במקום, אבל במקום להתמסר לחוויה החושית העביר את הזמן בניסיון לתעד את הרגע, ולכן יצא קירח מכאן ומכאן: לא הצליח להעביר את החוויה ופספס את ההזדמנות לשקוע בתוכה.

היה אפשר להאשים את הקדמה, אבל האמת היא שהטלפונים החכמים רק החמירו בעיה קיימת. הדור שלנו הוא לא הראשון בהיסטוריה שעמד על שבריריותו של הרגע החולף. בסביבות המאה ה-5 לפנה"ס פעל ביוון הפילוסוף הרקליטוס, שידוע בין היתר בשל אמירתו: "אדם אינו יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים". משמע, הכול משתנה ואין באפשרותנו לחוות חוויה אלא בזמן התרחשותה. כל אינטראקציה עם המציאות היא חד פעמית.

פרדוקס השפה – האם ניתן להשתמש במילים כדי לומר שהן לא מציאותיות?

הגותו והשפעתו של הרקליטוס אומנם רחבים לאין שיעור ממשפט בודד זה, אבל מתברר כי די בו כדי למלא דיונים שלמים – דיונים מהסוג שערך פרופסור לפילוסופיה דייוויד אגאן במאמר ב-Aeon כשעימת את משפטו העתיק של הרקליטוס עם עמדותיהם של פילוסופים צעירים ממנו בכ-2,500 שנה.

אגאן מתמקד בלודוויג ויטגנשטיין, פילוסוף ממוצא יהודי שנולד בווינה בסוף המאה ה-19 ועיקר פעילותו באנגליה במחצית הראשונה של המאה ה-20. ויטגנשטיין, כותב אגאן, הכריז קבל עם ועדה כי טענתו של הרקליטוס – שאדם אינו יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים – פשוט שגויה. לפני שננסה להבין מה המשמעות של הכרזה דרמטית כזו, כמה מילים מתבקשות על טענת הנהר: הרקליטוס אומר למעשה שנהר, מטבע זרימתו, לעולם אינו נשאר קבוע. המים שנכנסנו אליהם עברו הלאה ומים חדשים באו במורד הנהר, כך שזהו כבר לא אותו נהר. מה גם שהאדם עצמו משתנה: ברמה הביולוגית תהליכי שינוי מתחוללים תדיר – אנחנו מזדקנים, תאים מתחלפים; וגם ברמה המנטלית המחשבות שלנו משתנות מרגע לרגע. כך שהאדם אינו יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים כי הנהר אינו אותו נהר והאדם אינו אותו אדם.

הרקליטוס – פורטרט מאת הצייר ההולנדי הנדריק טר ברוחן, 1628.

צילום: Everett Collection / shutterstock

על כל זה אמר ויטגנשטיין: ודאי שאדם יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים. שדה המערכה שבחר בהחלטה חד צדדית הוא השפה. שלילתו את טענת הרקליטוס לגבי השינוי המתמיד מבוססת כולה על שימוש שלא על פי הכללים בשפה שעשה היווני הקדום. אגאן מסביר כי אחת הדרכים לפרש את אמירתו של הרקליטוס היא ש"השפה שלנו, שמחויבת לשמות עצם, אינה מסוגלת לתפוס את הזרימה הבלתי נגמרת של הקיום. הרקליטוס אומר ששפה אינה כלי מתאים למטרת תיאור המציאות". כלומר, אדם אינו יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים משמעו שאין לשפה שלנו שום אחיזה במציאות. מילים הן קבועות, מציאות משתנה ועל כן יש ביניהן פער שלא ניתן לסוגרו.

אם אכן כך קרא את הטענה, ככל הנראה נדלקה במוח המהנדס של ויטגנשטיין נורת חיווי בגין תקלה. לטעון באמצעות מילים ששפה אינה מסוגלת לתאר את המציאות נראה לו כמעשה שלא ייעשה. אגאן מסביר באמצעות משחק שחמט: כשם שלמשחק יש כללים שמגדירים אותו, כך גם לשפה. אבל הכללים הם לא המהלכים עצמם. יש הבדל בין לומר באיזה כיוון מותר לרץ לנוע, ובין ההנעה עצמה של הרץ על הלוח. באותה מידה יש הבדל בין ניסוח טענה לוגית ובין ציון כללי הדקדוק שמאפשרים את עצם ניסוחה. הבלבול נובע, כפי שכותב אגאן, מכך ש"קביעת הכללים [...] היא פעילות שמתרחשת באותו מדיום של המהלך עצמו במשחק השפה – והוא מילים".

אם אתה רוצה לשנות את הכללים, אינך יכול לעשות זאת באמצעות מהלך של המשחק. מה שהרקליטוס עשה – באומרו שהשפה נמצאת בפער מהמציאות – משול לתנועה לא חוקית של הרץ תוך התעלמות מכך שבעצם הומצא באותו רגע משחק חדש. יש אפילו מן הפרדוקס בשלילת כוחה של שפה לתאר את המציאות: הרי באיזה אמצעי התרחש התיאור? אם כך האין גם התיאור הזה חסר יכולת לתפוס משהו?

ויטגנשטיין: השפה לא רק משקפת את טבע המציאות, היא גם יוצרת אותו

על-פי אגאן, הפעולה של הרקליטוס משקפת את השאיפה האנושית להתעלות מעל הקיום שלנו עצמנו. "אנו עלולים לחוש לכודים בקיום הגופני והכבול לזמן שלנו", הוא מסביר. "יש מעין דחף דתי שמחפש שחרור מהמגבלות הללו: הוא מחפש לצאת מהעצמי הסופי שלנו ולהתחבר אל האינסופי". כשהרקליטוס מציע כי מילים אינן מסוגלות לתאר את הקיום, הוא מרמז שקיים פער בין השפה הנטועה במקומה ובין המציאות המשתנה תדיר. כדי לחוות את המציאות בצורתה הממשית, הזורמת, עלינו להתעלות מעל לשפה שבאמצעותה אנו מגדירים את אותה מציאות, שהרי היא מנוגדת לטבעה. הניסיון של האדם לתפוס את המציאות באמצעות שפה זהה לניסיון לצלם סצנה מרהיבה של טיול בוקר – בעודנו מתארים אותו, הדבר כבר עבר שינוי ואיננו עוד.

אבל מעבר להצבעה על כשל לוגי באמירה זו, האם ויטגנשטיין מציע פתרון לגופו של עניין? אגאן מסביר שדרכו להתמודד עם בעיית השחרור של האדם מכבלי השפה הייתה החלפה שלה בשחרור מסוג אחר – שחרור מהצורך בהתעלות מעל עצמנו. במקום לחפש את ממשות הקיום ברבדים תפיסתיים אחרים, הוא הציע כי "מטרתנו [...] היא התמסרות מלאה לאימננטיות". מה שקיים הוא מה שקיים. לא צללי מציאות, לא פנטום של הוויה – המציאות שלנו היא המציאות עצמה. השפה משקפת עיקרון זה ומוכיחה אותו בעצם קיומה. אם אנו מתארים משהו, הרי שהוא נכלל בתוך המציאות. אין רובד אחר ומושלם של מציאות שעלינו להגיע אליו. במילים של אגאן, "היכן שאתה נמצא, כבר, ברגע הזה, זו כל השלמות שאתה צריך". ולכן, הטענה שאפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים פירושה שהשפה היא כלי שבהחלט הולם את טבע המציאות וכי לא קיים פער בין החוויה שלנו הכבולה לשפה ובין הממשות של הקיום. אחד הם.

דיוקנו של ויטגנשטיין על בול. אוסטריה, סביבות 1989.

צילום: rook76 / shutterstock

למים מסה קבועה, אבל אפשרות לנוע ממקום למקום

אז האם זה אומר שלזמן אין משמעות? שמדובר באשליה? הרי ככל שנתאמץ, ניכשל להקפיא רגע ולחוות את הממשות שלו בצורה נצחית וללא שינוי. אכן, קיימות תיאוריות שגורסות כי זמן הוא אשליה שמובנית בתפיסה האנושית, וכי המציאות עצמה היא נצח אחד גדול שבו כל האפשרויות קיימות. אנחנו פשוט בנויים לחוות את הרגעים הללו כזרם מתמשך. אפילו בן זמנו של הרקליטוס, פרמנידס, העלה טיעונים ברוח הדברים.

מי שעזר ליישב את הקונפליקט ואת הפרדוקסים הנובעים ממנו בשפע היה מנחהו של ויטגנשטיין, ברטרנד ראסל. במאמר ב- Brain Pickings מביאה מריה פופובה את הפתרון האלגנטי שלו. ראסל, שהושפע מהרקליטוס מחד והיה מורו של ויטגנשטיין מאידך, הגה תיאוריה שמאפשרת לשתי התפיסות להשלים זו את זו. הוא עשה מה שמאפיין פתרונות יצירתיים רבים – צמצום הבעיה לשאלה פשוטה והיא: האם המציאות היא שינוי אינסופי, או אחדות אינסופית? ותשובתו היא – שתיהן, ומה שאנו חווים הוא נקודת המפגש בין הריבוי לאחדות.

בהתאמה, מעמדו של הזמן אצל ראסל אמביוולנטי: מחד הוא מציין כי הטענה שזמן אינו אמיתי אינה משכנעת. מאידך, הוא מסביר כי בכל זאת זמן הוא "מאפיין חסר חשיבות ושטחי של המציאות". תפקידו של הזמן הוא מעשי וארגוני, שאלת אמיתותו פחות רלוונטית. "תמונה אמיתית יותר של העולם, אני חושב, מושגת על-ידי ראיית דברים כנכנסים לזרם הזמן מעולם נצחי חיצוני, יותר מאשר תפיסה המתייחסת לזמן כעריץ המכלה את כל היש".

זרם הנהר הוא זרם המציאות. המים – ייתכן שעברו, אבל הם עדיין קיימים ולנצח יהיו קיימים. החוויה שלנו אומנם כרוכה בזמן, אבל הוא הרבה פחות אבסולוטי מכפי שאנו תופסים אותו. הראיה שמציג ראסל לכך היא שהעבר והעתיד נראים זמנים נפרדים, אך בסופו של דבר הם מתאחדים. כל עתיד שהתייחסנו אליו בתור כזה, יום אחד נתייחס אליו בתור עבר, וכל עבר שאנו מתייחסים אליו ככזה – פעם התייחסנו אליו כאל עתיד. לכן ההבדל ביניהם אינו מובנה במציאות, אלא בחוויה שלנו. מחוץ לחוויה שלנו אין הבדל בין הזמנים.

מתפיסה זו נובע שהזמן קיים, השינוי קיים, אבל מדובר בסך הכול בכלי שדרכו אנו חווים משהו נצחי. "המציאות זורמת הלאה למרות כל הבדיות שלנו", הסביר ראסל, "ועל אף שאפשר לחיות אותה, לא ניתן להמשיג אותה במחשבה". המציאות היא מאגר נצחי ואינסופי של אפשרויות; החיים הם מה שנשפך מתוך המאגר אל הזרם שלנו. המים קבועים ומשתנים בו זמנית, תלוי מאיפה מסתכלים.

אפילוג

במשך שנים ניסו גיאולוגים להבין כיצד הנילוס נותר במקומו במשך 30 מיליון שנה. איך הנהר הארוך בעולם עומד ללא שינוי פרק זמן שנחשב משמעותי אפילו במונחי כדור הארץ. בשנת 2019 פורסם מחקר שככל הנראה שם קץ לחידה. על-פי סקירה במגזין Discover, החוקרים גילו כי מתחת לקרום כדור הארץ מתחוללת זרימה קבועה של חומר סלעי ממש מתחת לרמה האתיופית, הלא היא מוצא הנילוס. החומר הסלעי הנדחף כלפי מעלה שומר את הרמה האתיופית מוגבהת ומחסן אותה מפני שחיקה. כך נשמר יחס טופוגרפי קבוע בתנועה דמוית מסוע. הנילוס והרמה האתיופית זורמים תמיד אך נותרים ללא שינוי.

תמונת כותרת: Wirestock Images / shutterstock

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

0 ו-1 מגדירים את עצם קיומנו במובן עמוק בהרבה מהמהפכה הדיגיטלית

האם כל יום הוא התחלה חדשה? פיזיקת הקוונטים מציעה תשובה מפתיעה

פיזיקאים מתלבטים: האם הזמן באמת עובר או שהשינוי הוא אם כל האשליות?

עוד מרדיו מהות החיים:

מדברים פילוסופיה – פודקסט על משנתו של ויטגנשטיין

עוד ממהות החיים

02.08.20
כשהמוח מחליט שהוא ינשוף – 5 טכניקות שיכולות להפוך את הלילות לאפקטיביים יותר
30.07.20
המצרך היקר שלא עולה כסף – מהיכן נובעת אהבת חינם וכיצד מוסיפים אותה לחיינו?
29.07.20
בכוחה של מוזיקה לשלוח אותנו אל מעבר לגבולות ההכרה, ולהחזיר אותנו בחזרה
28.07.20
הפחד הוא יצור חמקמק שמתגנב בערמומיות – אך ניתן להערים עליו בחזרה
27.07.20
כשתנאים מינימליים מעוררים גאונות – האלתור בחדר הלידה ששינה את ההיסטוריה
23.07.20
ההרצאה השבועית של TED: כיצד חוויית הפליאה מפחיתה את הפחד מהלא נודע?
22.07.20
מ"קוד סגור" ל"קוד פתוח" – 10 צעדים שיסייעו לנו בבניית מיינדסט של צמיחה
20.07.20
מרגישים הקלה כשתוכניות מתבטלות? אתם לא לבד, וייתכן שמעט ספונטניות היא הפתרון
15.07.20
"מולקולת הרוח" – האם חומר שמיוצר גם בגופנו הוא השער לתודעה?
13.07.20
מהיכן הגיעה המילה "זכוכית" ומה היא מלמדת על מידת הטוהר
09.07.20
ההרצאה השבועית של TED: השינויים הפיזיולוגיים שתרגול יוגה מחולל בגופנו
08.07.20
מזון למחשבה – כיצד הבישול הופך אותנו לאנושיים
06.07.20
האומנם כל רגע חולף לבלי שוב? מחלוקת המשתרעת על פני 2,500 שנה מעוררת סימני שאלה
01.07.20
ציפיות מטילות צל על צידי אישיותינו המגוונים – מדוע וכיצד להוציא אותם אל האור?
01.07.20
ההרצאה השבועית של TED: כשהאדם הקדמון עולה על הנתיב המהיר
30.06.20
מתחת למעטה המסתורין של ההיפנוזה שוכן כלי טיפולי מוכח מדעית
29.06.20
הפעם ההיא שהבטתם ביצירת אומנות והרגשתם שמשהו בתוככם השתנה
25.06.20
ההרצאה השבועית של TED: הצרכים הבסיסיים שסיפוקם עשוי למנוע דיכאון
24.06.20
תנו לקוף מקלדת ומתישהו הוא יכתוב מחזות טוב יותר משייקספיר - זה בלתי נמנע
23.06.20
מינימליזם – כשבוחרים בפחות, עשויים לגלות שאנו נשארים עם יותר