הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

החיבור לטבע חיוני לנו כמו אוויר לנשימה – א.ד. גורדון היטיב לתאר זאת כבר לפני 100 שנים


11 באוגוסט, 2020

השפעתו החיובית של הטבע על הנפש היא כמעט בגדר ידע כללי בימינו. ואולם, מה טיבו המהותי של החיבור שלנו לטבע? ההוגה העברי א.ד. גורדון, ממעצבי האומה היהודית המתחדשת, עמד בצורה מדויקת על רבדיה העמוקים של מערכת היחסים בין האדם לעולם שסביבו, הרבה לפני שזה היה פופולארי.


בועז מזרחי

במפנה המאה ה-20 החלה להתהוות דמותו המתחדשת של העם היהודי. אחד התורמים הבולטים לעיצוב האומה העברית היה ההוגה א.ד. גורדון, פילוסוף ייחודי שמיקד את מיטב מאמציו השכליים ביחסים שבין האדם והטבע. לשיטתו, בטבע נוכל למצוא את התשובות לכל בעיותינו.

את מיטב הגותו פרש בספר האדם והטבע. היום, במהדורה מעודכנת של הוצאת מאגנס, מתברר כי בכל הנוגע לתוכן עצמו נותר גורדון מעודכן ואקטואלי, שלא לומר הקדים את זמנו. עיקרו של החיבור המונומנטלי עוסק בהבדל בין ההכרה – 'האני' המודע והחושב – ובין החוויה – 'האני' הסופג את העולם בצורה בלתי אמצעית. על דרך ההשוואה בין שני המצבים הקיומיים הללו של האדם הוא מסביר את מקומנו בטבע, את השפעתו על חיינו ועד כמה חשוב לחיות מתוך הצורה השנייה, החיבור הבלתי אמצעי לעולם.

בחרנו להביא לפניכם כטעימה מן הספר גרסה מצומצמת של פרק 9 המסביר את יחסי הכוחות בין ההכרה של הטבע לחוויה שלו, ואת ההשפעות של שני המצבים הקיומיים.

פרק ט – השלטת ההכרה על החוויה ותוצאותיה

רגילה הדעה, כי ההכרה נועדה אך ורק לשרת את עצם הבטחת הקיום הפרטי והמיני [של בעלי החיים בטבע], כעין כלי במלחמת הקיום של החי. ובזה חושבים להוכיח, כי אין לו לאדם הפרטי, כמו לכל ברייה חיה אחרת, אלא חייו הפרטיים, המצומצמים בגופו ובכל הקשור לצורכי חייו. חלוקה שגורה ורווחת מחלקת את החיים לחיים אגואיסטיים ולחיים אלטרואיסטיים או לחיים פרטיים ולחיים כלליים. אך השאלה אינה אם האדם עשוי בשביל עצמו או בשביל אחרים, אם בשביל הפרט שבו או בשביל הכלל כולו. השאלה היא איך לחיות בשביל עצמו: אם לחיות את עצמו באופן מלא או רק באופן חלקי, גם אם חלק זה ממשי יותר. האם רגשותיו ונטיותיו הנמוכות של האדם מבטאות את האדם בכללותו או שגם רגשותיו העליונים של האדם חשובים לא פחות? ובזה אין ההכרה יכולה להוציא משפט צדק מבלי לבחון לכל עומקה את תביעתה של החוויה, המתבטאת באותה הרגשת הריקנות, שהאדם מרגיש כשהוא חי רק חיים של צמצום.

ההכרה היא באת כוחם של החיים, אבל של כל החיים במלואם, וככזו היא באת כוחה [גם] של החוויה בכל שלמותה. למעשה, יש כאן יחס מעגלי: ככל שההכרה האנושית גדלה, מתפתחת ומתרחבת, כך גם החוויה האנושית גדלה, מתפתחת ומתרחבת, ולהפך. כאשר האדם מכיר יותר, החוויה האנושית שואפת לחיות יותר, לחיות חיים שלמים וחדשים בכל רגע. אבל השאלה היא: מה זאת אומרת לחיות יותר? איך לחיות יותר? לאכול, לשתות, למלא את כל תאוותיו הגופניות יותר? במובן זה אין האדם חי יותר מיתר בעלי החיים. להפך, במידה שהוא לכאורה ממלא את תאוותיו הגופניות, הוא רק משחית את גופו וחי פחות. למלא יותר את תאוותיו החברתיות, כמו התאווה לעושר, לכבוד, לשלטון? אבל גם תאוות אלה משחיתות את החיים החברתיים (הן מבחינת חיי החברה, הקיבוץ והכלל והן מבחינת חיי כל איש מאישי החברה). תאוות אלה משחיתות ומפחיתות את חיי החברה והיחיד, במידה שהן גוברות, לא פחות ממה שהתאוות הגופניות היתרות משחיתות ומפחיתות את חיי הגוף.

תשובה הגיונית וחיונית, ברורה ומספקת על השאלה [מה זאת אומרת לחיות יותר?] נותנים לכאורה החיים הנעלים של האדם או השאיפה לחיים עליונים: האדם חי יותר באותם הרגשות וההרגשות שאינם ביתר החי או שישנם בהם רק בצורה פחותה ובמידה פחותה: ברגש היופי, האהבה, הרחמים, הדעת, האמת וכו', כלומר באותם הצינורות, שבהם שופעים לתוך נפשו חיים מכל ההוויה העולמית ומכל מה שחי והווה, או חיים שבהם הוא חי מתוך עצמו לתוך כל ההוויה העולמית ולתוך כל מה שחי והווה.

הפגישה עם הטבע דרך ההכרה מייצרת חיים מתווכים, מ'יד שנייה'.

צילום: mtr / shutterstock

אולם, החוויה האנושית לא התפתחה והתרחבה כמו ההכרה, ומתוך כך לא השיגו הרגשות העליונים בנפש האדם את אותה גבורת החיים [ויטאליות] שיש בכוחות התחתונים. רגש האיחוד המוחלט של האדם עם כל ההוויה העולמית לא הפך להיות השליט היחיד בנפש האנושית, המחיה והמאיר אותה. לכן, הרגשות העליונים אינם יכולים להכריע בשאלה "איך לחיות יותר?", ולכפות את תשובתם על ההכרה.

ולא עוד אלא שמסתייעים ברגשות העליונים האלה עצמם על מנת להשיב [לשאלה "כיצד לחיות יותר?"] תשובות שונות מן הקצה אל הקצה שיסודן הוא אחד: חיוב מוחלט של חיים מצומצמים. מתוך ההשקפה הזאת רואים את שפע החיים בריבוי [כמותי של] יסודות החיים, בהתפרטות, בעומק צמצומו של כל פרט ובעומק עושרו של סכום הפרטים הסותרים זה את זה והבונים זה את זה. רואים את גבורת החיים ותפארתם בגבורת מלחמת הקיום ובתפארתה המבהיקה מתוך הכרת הטרגדיה שבחיים, ומתוך הכרת עומק החיים שבקרעים, בסתירות, ובכיליון שבחיים. 

לעומת זאת, לפי השקפתי, יש לראות את שפע החיים באיחודם המוחלט של החיים בכללותם עם ההוויה העולמית האינסופית, שהפרטים עם כל עומק צמצומם אינם לגביה אלא בבחינת תאים של אורגניזם אחד כללי. פרטים שכל עומק חיוניותם בא להם מכלליות החיים האין-סופיים וממידת התאמתם לכלליות המוחלטת הזאת. ובהתאמה, צמצומו של פרט אחד (או של פרטים אחדים) על חשבון יתר הפרטים משחית את החיים ומפחיתם. גבורת החיים, לפי השקפה זו, עומק החיים, תפארת החיים הם בעוצמת הרצון, בעומק האיחוד שבעומקי כל הצמצומים, בגבורה ובתפארת וביצירה שבחיים האין-סופיים האלה לעושר ולעומק.

כיצד להכריע?

מה שמקשה על הכרעה בין שתי השקפות עולם אלה, זו של הצמצום וזו של ההתפשטות, הוא אי-קיומה של מידה משותפת או משקל משותף בין השתיים. כשם שלא קיימת מידה משותפת בין כוח הקול ובין כוח השכל. ואיך תמדוד או תשקול זה לעומת זה את האין-סוף שבצמצום ואת האין-סוף שבהתפשטות?

את [ההכרעה המתבקשת] אין בכוח ההכרה לעשות אלא היא מתבצעת על ידי החוויה; על ידי החיים עצמם, הכוללים את כל הערכים בערך אחד עליון ואת כל המידות במידה אחת עליונה, קוסמית, אין-סופית. רואים אנחנו, כיצד החוויה מכריעה במקום שיש לה צורך להכריע על פי דרכה ואין להכרה שליטה עליה. למשל, במקום שיש סכנת נפשות לאם ולפרי בטנה, האם נותנת את נפשה תחת נפש פרי בטנה. הן לא מתוך הכרה, לא מתוך חובה או מתוך חשבון נותנת האם את חייה בכדי להציל את פרי בטנה, ובפרט [בולט הדבר] בקרב בעלי החיים. הדבר, כמדומה, ברור, כי במסירות נפש זו יש יותר חיים מאשר בעונג של הצלת נפש האם עצמה, אם לבחון תופעה זו במידה קוסמית עליונה. הווי אומר: ברגע חיים אחד של התפשטות יש יותר חיים מאשר בחיים מלאים של צמצום בלבד. התנאי העיקרי כאן, כמו שאנחנו רואים, הוא אי-האמצעיות של החוויה, שלטונה הישיר ללא גבול. זאת אומרת, התנאי העיקרי הוא מציאותו של צינור [קישור] בלתי אמצעי בנפש החי לחיים של התפשטות. [קישור זה עשוי להופיע] בצורת רגש חי בלתי אמצעי הפועל בכל עוצמת החיים, כמו בדוגמה שראינו, או במידה זעירה יותר, בזעיר אנפין, בצורת קשר בין נפש האם ונפש פרי בטנה.

למעשה השאלה "איך לחיות יותר?", שהוצגה לעיל, לובשת אפוא צורה אחרת: האם להתאים את החוויה אל ההכרה או להתאים את ההכרה אל החוויה?

משמעותה של האפשרות הראשונה היא למעשה לחיות חיים של צמצום, בין אם ההכרה תכבוש את החוויה ותכריח אותה לחיות על פי חשבונה המצומצם, ובין אם תוסיף לה בתוך הצמצום חיים משלה, חיים לבטלה.

חוויה בלתי אמצעית של הטבע מחברת את האדם לשפע של היקום.

צילום: Christopher Ruel on Unsplash

אם נבחר באפשרות השנייה – כלומר להתאים את ההכרה אל החוויה – הרי שהשאלה היא בעיקר: איך להתאים? איך צריכה ההכרה לפעול, בכדי שלא תחצוץ בין החוויה ובין גילוייה בחיים הממשיים? מה עליה לעשות בכדי שהחוויה תפעל בטבע האנושי המושכל, האקטיבי, היוצר, בחייו העליונים של האדם, באותה אי-האמצעיות ובאותו התוקף שהיא פועלת בטבע החי, מחוסר ההכרה, הפסיבי? או ביתר בירור: מה עליה לעשות, בכדי שרגש האיחוד המוחלט של ה"אני" האנושי עם כל ההוויה ועם כל גילוייה, בתור רגש כללי עליון, המשפיע שפע עליון על כל הרגשות האנושיים, המהווה את ההשגה העליונה והרצון העליון, המכַוון את כל חיי האדם לתכלית אחת עליונה זו, – מה על ההכרה לעשות בכדי שהרגש הזה יפעל בנפש האדם מדעת [אבל] באותה אי-האמצעיות ובאותו תוקף שפועלת החוויה בנפש כל חי בלי הכרת החי, רק בכוח הטבע העולמי ורק בשעת ההכרח, כמו, למשל, ברגש האֵם הנותנת את נפשה כופר פרי בטנה?

נתבונן, מה השיבה על השאלה הזאת התרבות האנושית עד היום, ואולי מתוך כך יתברר לנו מה שאנחנו מבקשים לברר. ניתן לומר כי התרבות האנושית כולה, משחר בריאתה עד היום, מבוססת על השאיפה להמשיל יותר ויותר את ההכרה על החוויה, על הטבע העולמי והטבע האנושי. בכוח ההכרה האדם כובש את הטבע, מכניעו לפני רצונו על מנת שחייו יהיו נעימים וקלים יותר. ההכרה, לפי אופן השגה זה, היא שֶמֶש החוויה, הנותן לה אור ורעיון, ולא "שַמָש" החוויה, הבא להעלות את אורה העצמי היא. בחוויה אין אור ואין רעיון – יש רק כוח, כשם שאין אור ואין רעיון באותם כוחות הטבע העיוורים, שהאדם מכניסם לתוך מכונותיו ומכריחם, לפי מידת ידיעתו, כישרונו וכוחו, לעבוד על פי רעיונו הוא. ניצחון ההכרה הוא ניצחון האור על החשך.

כך היא ההשגה וכך – השאיפה.

האדם ניצח את הטבע, כבש את הטבע, גילה תעלומות הטבע – אבל לא חי את הטבע ולא את טבע עצמו בכל שלמותו. האדם, כמו שראינו, התרחק מן הטבע במידה שהכיר אותו. ובה במידה שההכרה התרחבה, התעמקה והתעשרה, היא ראתה את עצמה רחוקה מהחוויה, מאותו הצד של הנפש האנושית, המפולש לעצם ההוויה העולמית.

מה גרם לכך? מדוע לא גדלה רוח האדם בדרך היותר טבעית לכאורה, כבדרך גידולו של הצמח – לרום ולעומק, לצד ההכרה ולצד החוויה, לצד החיים של צמצום ולצד החיים של התפשטות בבת אחת [ובמידה שווה]?

קשה להגיד. אין סכמטיות פשוטה וברורה נוהגת כאן, כמו שאינה נוהגת באופן כללי בטבע. קשה להתחקות אחר שורשי רוח האדם בדרך גידולה הטבעי באופן פשוט ובטוח. עלייתה של רוח האדם מתוך התהום, ממצב הבהמיות, הייתה איטית כמו כל המעברים הקוסמיים הגדולים, ולא ניתן לתאר את מדרגות עלייתה באופן ברור וחד-משמעי. האדם, העומד על המדרגה העליונה של הטבע החי, מופיע לעינינו בשעה שכבר נשלמה צורתו האנושית; בשעה שהוא כבר קודם כול שואל על מה שהוא רואה ושומע ומשיב מה שהוא משיב. הכרתו של האדם כבר נשתכללה והפכה לו למקור אור, והיא מאירה את דרכו בעולם הלוך ואור עד לאין גבול. קודם לכך, האדם היה שרוי במלחמה קשה על קיומו אל מול כוחות הטבע הדומם והחי, ובמצב זה לא היה יכול לראות בטבע יותר מאשר כוחות תקיפים ונוראים. כוחות אשר מוטב להתעלם מהם מאשר להתקרב אליהם, ואשר רק בעמל רב ובייסורים ניתן לקחת מהם את מה שיש בהם בשביל החיים... במצב זה הפכה לאדם ההכרה למקור כוח יוצר... במצב כזה טבע הדבר מחייב, שהאדם למד לראות את יתרון מעלת עצמו על יתר בעלי החיים בכוחו זה הגלוי והמגלה לו את הכול... בהכרתו האנושית.

[לעומת זאת,] שורשי הנפש הכמוסים של האדם לא גילו את כוחם במידה כזאת, בייחוד... [ב]היותם דבוקים בעצם הטבע שהאדם לא יכול להבינו. שהאדם ירא מפניו. קרה להם לשורשי הנפש בבחינה זו מה שקרה לעלי הצמחים, [כפי שכבר צוין מוקדם יותר] אשר זמן רב לא ידעו בני האדם, כי הם, העלים, ממלאים איזה תפקיד חשוב בחיי הצמח, ולא ייחסו להם חשיבות רבה.

אולי צריך היה האדם להכיר את הטבע קודם לכן מצדו הנגלה, ללמוד לדעת מהו הטבע עבורו, ומתוך כך להכיר את כוח עצמו ואת כוח השגתו, ורק לאחר מכן ללמוד לדעת מהו הטבע עבורו מצדו הנעלם...? מי יודע.

תמונת כותרת: PhotoSunny / shutterstock

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מיומנו של מאסטר בונסאי – מה עומד מאחורי הדחף שלנו לדאוג לטבע ולטפח אותו?

הפילוסוף של ההרים – 17 ציטוטים מאת ג'ון מיור, אבי הפארקים ושמורות הטבע

למה מתכוונים כשאומרים שאנחנו 'אחד עם העולם'? ההסבר של מדעי המוח

עוד מרדיו מהות החיים:

מפגשים של מהות – דליק ווליניץ ושמואל שאול על הטבע כמקור השראה

עוד ממהות החיים

27.10.20
אבסורד ככל שזה יישמע, האבסורדיות שבקיום עוזרת לנו להגיע למשמעות
21.10.20
ההרצאה השבועית של TED: מתי ולמה תחושת הרמאות עשויה להפוך למשתלמת?
21.10.20
מעט התרפקות על העבר יכולה להפוך את ההווה והעתיד שלנו לטובים יותר
19.10.20
כמה מן היצירות המרגיעות בעולם עושות זאת בדרך בלתי צפויה
15.10.20
ההרצאה השבועית של TED: מתי המצלמה שלנו פוגעת בחוויה ומתי היא דווקא מעצימה אותה?
13.10.20
מודעות בזמן השינה עשויה לסייע לנו לשלוט בחלומות – כיצד נוכל להגיע אליה?
12.10.20
ערכן הרב של בעיות טריוויאליות – לא תמיד הישגינו נראים, אך יש סיבה להתגאות בהם
08.10.20
ההרצאה השבועית של TED: רוצים לשנות הרגל? היו סקרנים לגביו
07.10.20
אלמנט ההפתעה – היתרונות שבוויתור על השליטה ובאימוץ חוסר הוודאות אל חיינו
05.10.20
כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"
04.10.20
בכוחנו לכבות את תגובת הלחץ על ידי שימוש בחלק ספציפי של המוח – נוירולוגים מסבירים כיצד
30.09.20
כמו יין טוב – אנחנו ממשיכים להשתכלל קוגניטיבית ומנטלית במשך כל החיים
23.09.20
האם החתירה לטוב נמצאת בטבע שלנו? מבט מזווית אחרת על תיקון הדרך
22.09.20
מהם 4 ההורמונים שהופכים אותנו למאושרים, וכיצד נוכל לעודד את ייצורם?
17.09.20
ההרצאה השבועית של TED – המוח שלנו הוא אמן הקשבה ופרשנות
16.09.20
לפתוח דף חלק – 15 ציטוטים על התחלות חדשות
14.09.20
עולם מושלם נשמע כמו אידיאל לשאוף אליו, אך מתברר כי יש בו פרדוקס אפלולי
10.09.20
ההרצאה השבועית של TED: בשביל שילדינו יוכלו לעוף, צריך לחשל את כנפיהם
07.09.20
לרטוט כמו מיתר – מה יש במוזיקה שיכול להעביר בנו צמרמרות?
07.09.20
עושה זאת כמו אף אחד אחר – המידע המפתיע שחוש הריח מגלה לנו בלי שנשים לב