הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

יותר מדי ממשהו טוב – כיצד משפיעה הצפת מידע יומיומית על מוחנו?


עד לפני כמאה שנה מידע היה מגיע אלינו בעיקר מודפס על גבי נייר עיתון. מוגבל בשטחו, היה גודל הנייר קובע את כמות ההודעות, המבצעים והרעיונות שנקבל. משנפרצו גבולות אלו, אנו ניצבים בפני שטף בלתי פוסק של אינפורמציה. כיצד היא משפיעה על מוחנו? האם אפשר להמשיך לחיות בציוויליזציה ועדיין לצמצם את השפעתה? ומה אפשר ללמוד משבט ההימבה בנושא?


תום לב-ארי בייז | 6 בינואר, 2021

או-או. צפצוף מבשר על מייל נוסף שנכנס לתיבת הדואר. יש שיגידו שהעולם מתחלק לשניים: אנשים שתיבת הדואר האלקטרוני שלהם מכילה 1458 מיילים שלא נקראו ואנשים שמטאטאים באופן עקבי ועומדים על עשרות בודדות. שלא נטעה לחשוב שלמחצית הראשונה לא אכפת, לרוב הם פשוט הרימו ידיים: נותנים לגלים לטלטל אותם ומנסים להשאיר את הראש מעל המים.

הסופרת והחוקרת לינדה סטון טבעה מונח חדש, שפשוט נשמע הכי טוב באנגלית, "E-mail apnea", על-שם תופעה רפואית של דום נשימה. במחקר שערכה מצאה סטון כי נשימתם של 80% מהנבדקים פסקה ללא ידיעתם או הפכה שטחית ומהירה בעת שהתמודדו בקרב הנצחי מול תיבת המייל. תגובה אינסטינקטיבית זו היא רק קצה הקרחון של תופעה רחבה בהרבה – הצפת מידע.

הצפות מידע מגיעות בשתי דרכים, מסביר פול האמפ בכתבתו ב-Harvard Business Review: הראשונה, כשאנחנו באופן אקטיבי מבקשים לחפש מידע ומוצאים את עצמנו בסחרור של אתרים, אנשי מקצוע, חוות דעת וגישות. למשל, נכנסים לאינטרנט כדי לחפש מקינטה לקפה ומוצאים את עצמנו מזמינים בגדי תינוקות. השנייה מתייחסת למידע שמתדפק על דלתנו ללא הפוגה. מיילים מהעבודה, עדכונים על סדנאות שמתרחשות בקרוב, הודעות על מבצעים, סימן קטן בצד המסך שמעיד על כך שעוד מישהו הגיב לתמונה שאהבנו ואפילו הודעת וואטסאפ מאמא עם שיר שחשבה שנאהב.   

ללא ספק, אנחנו מרחיבים אופקים ונפגשים עם דברים נפלאים בכל אחת משתי הצורות הללו. הבעיה מתחילה כשהם צצים בזמן הלא נכון או בכמות לא סבירה, שואבים את תשומת ליבנו ומותירים אותנו במצב מנטאלי שאותו מכנה סטון "תשומת לב חלקית רציפה". מחקרים שמציג האמפ טוענים כי הצפת מידע מורידה את המורל ופוגעת בחשיבה היצירתית שלנו, ביכולת קבלת ההחלטות ובמידת הפרודוקטיביות.

מדוע להרחיק עד נמיביה?

מסקנות דומות הציתו את סקרנותו של פרופסור לפסיכולוגיה ז'ול דוידוף, שביקש להבין את הרבדים העמוקים יותר שבהם משפיע אורח החיים המודרני, גדוש הגירויים, על מוחנו. לשם כך חצה דוידוף את הגלובוס אל מדבריות נמיביה. שם שהה וחקר את ילידי שבט ההימבה שלהבדיל מאיתנו – שמוצפים במיילים – מעולם לא ראו אפילו עט ונייר. דוגמה נדירה למוח שעוד לא פגש בטכנולוגיה. בכתבתו ב-BBC Future סוקר דייוויד רובסון את פעילותו וממצאיו.

אחת ההשפעות של עודף מידע היא סחרחרת קשב: אנחנו מתקשים להבין על מה צריך לשים את הפוקוס שלנו בכל רגע נתון. דרך מקובלת לבדוק את איכות הקשב היא באמצעות חוש הראייה, וליתר דיוק – מנגנון המיקוד. אשליות אופטיות עושות בדיוק את זה, כשהן ממחישות לנו עד כמה הקשב הוויזואלי מסוגל להבחין בין עיקר לטפל. דוידוף מצא הבדל משמעותי בין תפיסת הראייה של הילידים ובין זו שמוכרת בקרב נבדקים מודרניים: הם הרבה פחות מועדים ליפול לאשליות ראייה. על פניו, זו אינה מסקנה מטלטלת. אז מה? אז הם לא מתבלבלים לחשוב שעיגול אחד גדול ממשנהו או שקו אחד ארוך מאחר? אבל אם, כפי שעשה דוידוף, בוחנים את הנושא לעומק, צפות תהיות הרבה יותר משמעותיות.

"כמות האנרגיה שהמוח שלנו צורך כדי לקבל החלטה סתמית והחלטה חשובה – זהה. בסופו של דבר, מדובר באותה פעילות תאית שאינה מבחינה בין תוכן ההחלטות".

74 ג'יגה בייט של מידע ביום

לאחר בדיקה של מספר אשליות ראייה, מצא דוידוף כי כאשר אנשי ההימבה נדרשים לכך, הם יודעים למקד את ראייתם בפרטים הקטנים או בצורה הכוללת וכי הם פחות רגישים להסחות דעת כמו אלמנטים שנעים על המסך בעת ביצוע מטלה. במילים אחרות, אותם ילידים שולטים בתשומת ליבם טוב יותר באופן משמעותי מהאדם המודרני הממוצע. הם מסוגלים להתעלם מהטפל ולהתמקד בעיקר. האם אורח חייהם כרועים הכשיר אותם למיומנות שכזו? האם הצורך להבחין במהירות בין עז אחת לאחרת הוא שלימד אותם להניע בזריזות את הפוקוס של ראייתם?

הסבר אחר שמציע דוידוף הוא שחדות ריכוזם של בני שבט ההימבה היא נקודת המוצא ההתחלתית של בני האדם, ואילו אורח החיים המודרני הוא שגוזל מאיתנו את היכולת הטבעית לנוע בקלות ובמהירות בין התמונה הרחבה לפרטים הקטנים. לסנן מידע לא רלוונטי ולדבוק בזה שכן. ובאמת, כפי שראינו, לא קל לעשות זאת בתוך שיטפונות בלתי פוסקים של אינפורמציה.

בשונה מהילידים של מדבר נמיביה, "אנחנו צורכים כ-74 ג'יגה בייט של מידע בכל יום", טוענים סוזי איסט ובן טינקר בכתבתם ב-CNN. לדבריהם, כמות עצומה שכזו מאלצת אותנו לבחור בכל רגע נתון במה למקד את תשומת ליבנו, כשלרוב אנחנו מוצאים את עצמנו ממַקְבֵּלים במקום להחליט או מגיעים למצב שנקרא "תשישות מקבלת החלטות".

אשליית אבינגהאוס. עד כמה אנחנו מצליחים להתעלם ממה שלא רלוונטי?

קרדיט: Peter Hermes Furian / Shutterstock

מקזזים קצת במכסת ההחלטות היומיומיות

נקודה מעניינת שמסביר פרופסור דניאל לויטן לאיסט וטינקר היא שכמות האנרגיה שהמוח שלנו צורך כדי לקבל החלטה סתמית והחלטה חשובה – זהה. בסופו של דבר, מדובר באותה פעילות תאית שאינה מבחינה בין תוכן ההחלטות. לא בכדי, הם מספרים, אלברט איינשטיין כמעט תמיד נצפה לובש חליפות אפורות, סטיב ג'ובס הסתובב בחולצות גולף שחורות ומארק צוקרברג בחולצות הטי האפורות הספורטיביות שלו. נראה שהשלושה מעדיפים לשמור את האנרגיה להחלטות אחרות.

דוגמה נוספת להחלטות שאנו מקבלים, אולי מבלי להבין את כמות האנרגיה שהן צורכות מאיתנו, היא הסופרמרקט, מסביר לויטן. "לפני 25 שנה, סופרמרקט ממוצע החזיק 9,000 פריטים. אותו סופר מחזיק היום 40,000 פריטים בעוד שלקוח ממוצע צריך 150 פריטים כדי לסיים את רשימת הקניות שלו". זה משאיר אותנו עם 39,850 פריטים שמהם עלינו להתעלם או שבהם ברצוננו לא לבחור. "כדי להתעלם מהם אנחנו צריכים לשים לב אליהם. אנחנו צריכים לומר: לא, אני לא מעוניין בצ'יריוס בטעם דבש ושקדים, אני מחפש צ'יריוס דגנים מלאים", הוא מסביר. וזו, פעילות אינטנסיבית לתאי המוח שלנו.

לא רחוק משטח מחייתם של אנשי ההימבה ישנה עיירה קטנה, מספר רובסון. אפשר לנסוע את כולה בדקה אחת והיא מורכבת ממספר משרדים, בית ספר, בית חולים, כמה סופרמרקטים קטנים ותחנת דלק. "בשבילם", הוא כותב, "עיירה זו היא הטעימה הראשונה מהחיים המודרניים". מסתבר שחלק מצעירי השבט עברו לגור בה ואחרים מבקרים בה מפעם לפעם. טיול יומי של כמה שעות.

זה אולי לא ישמע ככה בהתחלה, אבל החדשות הטובות הן שמהמחקר עולה כי תפיסת הראייה של הצעירים שבילו מספר שנים בעיירה הקטנה דומה יותר לזו של החיים בעולם המודרני ו"כי אפילו טיול קצר לעיירה השפיע על תפיסתם". לדברי דוידוף, נראה שמדובר ב"אפקט המנה": ככל שנחשפו בני ההימבה לציוויליזציה, כך הושפעה יכולת הריכוז שלהם. המידע הזה מעודד כי הוא מלמד שלמינונים שונים השפעה שונה, ובמינונים אנחנו יכולים לשחק.

אמצע הדרך מכאן לנמיביה

סביר להניח שאם צעירי השבט יתחילו לצרוך את מרכולתם בחנויות ענק עם היצע של 40,000 פריטים, כפי שמתאר לויטן, תפיסת הראייה שלהם תהפוך דומה אף יותר לזו שלנו. ולהפך, הפוגה של כמה שנים מהעומס היומיומי לטובת מדבריות נמיביה כנראה תותיר גם בנו את חותמה. היופי הוא שטיול של כמה ימים למדבר (אפילו מדבר יהודה), מסתמן, גם יכול לחולל הבדל.

ואם בהפוגות עסקינן, הרי לנו עוד פיסת מידע קטנה ושימושית (אחרונה, מבטיחים): מחקרים שמציג האמפ דיווחו כי ציוני ה-IQ של עובדים שדעתם הוסחה במהלך היום על-ידי אימיילים ושיחות טלפון ירדו בממוצע של 10 נקודות לאדם. פי שניים מהשפעתו של עישון מריחואנה, הוא מציין. כשאנחנו מרגישים את יכולת הריכוז צונחת, מסביר לויטן, אנחנו באופן טבעי ניגשים למלא עוד כוס בקפה, כשבעצם המוח שלנו מאותת לנו שהוא צריך הפוגה. "מנוחה של 15 דקות במהלך היום היא שוות ערך לשעה וחצי של שינה בלילה הקודם", הוא טוען, "היא יכולה להעלות את רמת ה-IQ שלנו בכ-10 נקודות". בדיוק עשר הנקודות שחסרות לנו כל-כך.

אם כן, כל אחד ומה שידו משגת. הגבלת הביקורים השבועיים בקניון הסמוך, כיבוי הטלוויזיה בזמן פרסומות או כשאף אחד לא באמת צופה בה, טיולים רגליים נטולי פלאפונים ואם בא לכם על גישת איינשטיין, מלתחה קצת יותר אחידה. פחות הוא יותר. כל מיתון בחשיפה שלנו למידע או בסיטואציות שבהן אנו נאלצים להשקיע אנרגיה בהחלטות חסרות משמעות יקל על מוחנו וישאיר אותנו קרובים יותר לשבט ההימבה: רעננים יותר, מרוכזים יותר ומסוגלים להבחין בין מה שחשוב למה שלא.

תמונת כותרת: Cees van Vliet / shutterstock
 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מינימליזם – כשבוחרים בפחות, עשויים לגלות שאנו נשארים עם יותר

ההרצאה השבועית של TED: מדוע אורח חיים מסורתי הוא לעיתים דווקא המתקדם ביותר?

מהו סגנון קבלת ההחלטות של ילדיכם וכיצד לעזור להם להוציא ממנו את המיטב

עוד מרדיו מהות החיים:

הגשמה בדרך שלי: מאילו מקומות אנחנו מקבלים את ההחלטות שקובעת מסלול חיינו?