הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

כיצד האזנה למוזיקה מלמדת אותנו כישורי חיים


הגוף שלנו הוא כלי נגינה שמייצר מוזיקה מבלי שאנו מודעים לכך רוב הזמן. היכרות עם המלודיות שלנו ושל אחרים עשויה לשפר את כישורי ההקשבה שלנו וכתוצאה – גם את מערכות היחסים שלנו. כיצד האזנה למוזיקה, במובנה הרגיל, מלמדת אותנו הקשבה לעצמנו ולאחרים?

טור אורח מאת ד"ר אורית וולף, פסנתרנית בינלאומית, מנטורית קריירה ומרצה לחדשנות (IDC/ Royal Academy).

את המאמר הזה על הקשר בין מוסיקה להקשבה עמוקה ופנאי פנימי אני בוחרת לכתוב הפעם בגוף ראשון, כפסנתרנית. המוסיקה, כשפה בין לאומית ונחלתם של מוסיקאים ושאינם מוסיקאים, היא כלי עצום לפיתוח הקשבה הומאנית. כשחושבים על המושג "פנאי" עולות בראש שתי אסוציאציות ראשונות בולטות במיוחד: אסוציאציית הזמן ואסוציאציית החופש.

מוסיקה היא אמנות בממד של זמן. היא זקוקה לזמן על מנת להתקיים (בשונה מצפייה במיצג אמנותי). לא זו בלבד שאנו מאזינים למוסיקה בממד רוחבי של זמן, אלא כולנו משתמשים במוסיקה כדי לארגן זמן: במצעדים, חתונות, טקסים, תהלוכות, ואפילו לוויות. המוסיקה מאחדת את הסביבה האנושית בסדר הזמן והשתלשלות האירועים. כמו כן היא גורמת לכך שנחווה ריגוש במאורע מסוים בזמן דומה.

במקביל, מוסיקה היא אמנות של אפשרויות, של בחירה, של ביצועים שונים ואינטרפרטציות מגוונות. די להיכנס לאינטרנט ולהיווכח כי לסימפוניה החמישית של בטהובן יש למעלה ממאה ביצועים שונים. ולהבדיל מענפי אמנות אחרים, הווריאציות של יצירה מוזיקלית עדיין ייחשבו למקור. כלומר, החופש מובנה בתוך המסגרת של יצירה מוזיקלית נתונה.

התמקדות בכאן ועכשיו דורשת מאיתנו פתיחות ל'טעויות'

אבל מדוע יש צורך בכל-כך הרבה ביצועים של יצירה אחת שנכתבה כבר לפני מאתיים שנה? השאלה המתבקשת הזו היא הבסיס של כל תפיסת אמנות ההקשבה עבורי. החופש לבחור. החופש ליצור אחרת. החופש להנאה אחרת.

משפטים אלו של חוויית הבחירה וחופש ההנאה הם משפטים 'חדשים' ואופנתיים במידה לא מבוטלת, שהתפתחו עם עליית נושא תרבות הפנאי וההקשבה. אך למעשה, תרבות הבחירה נטועה באמנות עתיקה ביותר – המוסיקה. אחד הדברים החשובים שלמדתי בראשית דרכי האמנותית היה שהמושגים טוב ורע, נכון ושאינו נכון, אינם מוצאים את מקומם בשיח היצירתי. אלו מושגים המרמזים על קיומה של אפשרות אחת בלבד הקבועה מראש. הייחודיות של היצירה האמנותית היא בחוסר שלילתה את קיומו הלגיטימי של השונה והאחר. היא ניזונה מיכולת הפרשנות האישית ומהידיעה כי איננו יכולים להיאחז בידוע, בנכון או ברצוי.

"כפסנתרנית, חוויתי כי אין דרך אחת נכונה באמנות. הניסיון לשחזר את ההופעה המעולה שהתקיימה יום קודם לכן איננו "עובד" ברוב המקרים. אמנות היצירתיות לעולם אינה מגלמת בחובה שחזור. השחזור הוא המוות של היצירה".

כפסנתרנית, חוויתי כי אין דרך אחת נכונה באמנות. הניסיון לשחזר את ההופעה המעולה שהתקיימה יום קודם לכן איננו "עובד" ברוב המקרים. אמנות היצירתיות לעולם אינה מגלמת בחובה שחזור. השחזור הוא המוות של היצירה. הוא שייך למלאכת האומנות (מלאכה), בעוד שהגדולה באמנות (יצירה תרבותית) ובהקשבה הומנית היא ההתנסות והעשייה המתחדשת תוך סבלנות וסובלנות לטעויות ותעיות (כאן אני מחויבת להזכיר את דמיון התפיסה האמנותית לדרך החשיבה הלטרלית, החשיבה הרוחבית שהגה אדווארד דה בונו בשנות השישים).

פסיכולוגים רבים לאורך המאה העשרים דיברו על החלק ה"עושה" שבתוכנו לעומת החלק "המתהווה" בנו. דהיינו, מה טיב האיזון בין ה-doing  לבין ה-being שלנו. דומני כי הקשבה אמיתית היא המקום שבו כל אדם ואדם מחויב להשקיע ב- beingשלו. המוסיקה עבורי היא כלי גדול לפיתוח ה-being. אינני מדברת כאן רק על האזנה למוסיקה חיצונית, אלא גם על האזנה למוסיקה הפנימית שבתוכנו.

מוזיקה כאמנות מזכירה לנו את המלודיות הפנימיות שלנו, שבכוחן לשפר את כישורי ההקשבה ואת מערכות היחסים בכלל.

צילום: Korney Violin on Unsplash

המוזיקה שכולנו יוצרים בלי לשים לב

אדם איננו זקוק ללמוד לנגן ואפילו לא ללמוד תווים על-מנת לעשות מוסיקה ולדעת כיצד להאזין לה. כל אחד מאיתנו יוצר מוסיקה בכל שעה ביום. אנחנו מדברים באינטונציות מסוימות, שרים, צועקים, בוכים, מפתים וכועסים. היכולת האישית שלנו לקלוט את "המוסיקה" של הזולת גם היא מפותחת ביותר וקובעת לא פעם את מערכות הדפוסים שלנו כלפי אותם אנשים. ג'ון גרינדלר ואלן בנדלר מאוניברסיטת קליפורניה גילו במחקרים שערכו כבר בשנות השבעים כי במהלך תשעים השניות הראשונות שאנחנו משוחחים לראשונה בטלפון עם אדם שטרם פגשנו אנחנו קובעים למעשה כ-80% מהרושם הראשוני שלנו כלפיו.  המוסיקה שהוא יוצר מייחסת לו אמינות או חוסר אמינות – יותר מאשר המילים שהוא מוציא מפיו. מבלי משים אנחנו שופטים את הקול על-פי גובהו, עוצמתו, מהירותו וגווניו האישיים. יש לנו כלים אינטואיטיביים ואודיטוריים על מנת לשפוט את מהימנות הקול, אבל לא פעם אנחנו דוחים את התחושות החזקות הללו בנימוקים רציונאליים של מהימנות התוכן.

העיסוק במוסיקה, אם כן, בין אם דרך עשייה אקטיבית ובין אם דרך האזנה, הוא כלי חיוני לפיתוח מיומנויות הקשבה פעילות. ומהו הבסיס אם לא יכולת ההקשבה הפנימית למוסיקה המצויה בעצמך ובסובבים אותך? במערכות החינוך השונות מחנכים אותנו בשיטות רבות אין ספור לכתוב, לקרוא ולדבר. אך האם אי פעם לימדו אותנו להקשיב? הקשבה והאזנה לעולם אינן תהליכים פסיביים. הן דורשות פעולה, בדיוק כפי שהקשבה לאחר דורשת הקשבה פנימית ולאחריה פעולה לשינוי. תהליך ההקשבה המוחי הינו תהליך של הכלת גירוי ועיבודו. איננו יכולים להישאר פסיביים בעת האזנה למוסיקה, לא של אנשים ולא של כלים. אנחנו מגיבים כל העת, גם אם הדבר אינו מתבטא במילים. האזנה נכונה ומודרכת למוסיקה מאפשרת הכלה גדולה יותר של אפשרויות. כפי שהזכרתי קודם לכן, קשה לנו להקשיב לאותה מוסיקה המתנגנת בביצועים שונים מבלי להיהפך לשיפוטיים. הצורך המודרני בתגובה דיכוטומית ובקביעה מה טוב יותר, מה נכון יותר ומה ראוי יותר איננו מאפשר עיסוק בריא באמנויות השונות ככלל ובמוסיקה בפרט.

"אדם איננו זקוק ללמוד לנגן ואפילו לא ללמוד תווים על-מנת לעשות מוסיקה ולדעת כיצד להאזין לה. כל אחד מאיתנו יוצר מוסיקה בכל שעה ביום. אנחנו מדברים באינטונציות מסוימות, שרים, צועקים, בוכים, מפתים וכועסים".

דומני, אפוא, כי הבסיס למוסיקה והקשבה כאחד הוא הבחירה. היכולת להכיל ולהיחשף לתובנות, לצלילים ולדרכים מגוונות ככל האפשר מבלי להחדיר מיד את רוח הדעתנות האופפת את חלקי העשייה שלנו בחברה הפוסט-מודרנית. היכולת לעמוד מול השונות ולבחור מתוך הרצון להתנסות ולא מתוך דעתנות נחרצת.

כדי להמחיש את דבריי האחרונים, הייתי רוצה להביא משל מפורסם של ח'ליל ג'ובראן העוסק בפחד הטבעי שלנו להכיל את השונות ואת המוסיקה של ה"אחר":

"ארבע קרפדות ישבו על בול עץ שנח על מי גדות הנהר. לפתע נקלע בול העץ לזרם ונסחף במורד הנהר. הקרפדות נמלאו שמחה והתרגשות שכן מעולם קודם לכן לא זכו לשוט על פני המים.

לאחר זמן פתחה הקרפדה הראשונה ואמרה: 'אכן בול עץ זה נפלא מאין כמוהו. הוא נע כאילו היו בו חיים. מעולם לא נודע על בול עץ כזה לפני כן'. והקרפדה השנייה הוסיפה ואמרה: 'לא ידידותיי, בול זה הוא כבולי העץ האחרים, ואינו נע. זהו הנהר, הזורם אל הים, אשר נושא את בול העץ ואותנו היושבות עליו'. והקרפדה השלישית אמרה: 'אין זה בול העץ ואף לא הנהר, הנעים. התנועה היא במחשבתנו, לפי שללא מחשבה לא ינוע דבר'. ושלוש הקרפדות החלו להתווכח מהי תנועה אמיתית. הוויכוח התלהט והקולות גברו, אולם הן לא הצליחו להגיע לכלל הסכמה. אז פנו השלוש לקרפדה הרביעית, שעד לרגע זה האזינה בתשומת לב והחרישה, ושאלו לדעתה. והקרפדה הרביעית אמרה: 'כל אחת מכן צודקת, ואף אחת מכן אינה טועה. התנועה היא בבול העץ, ובנהר ובמחשבתנו'. ושלוש הקרפדות נמלאו זעם, שכן אף אחת מהן לא הייתה מוכנה להודות שהאמת המוחלטת אינה עימה וששתי האחרות לא טעו מכל וכל. ואז אירע דבר מוזר. שלוש הקרפדות קמו כאחת ודחפו את הקרפדה הרביעית מעל בול העץ אל תוך מי הנהר".[1]

 משל הקרפדות, כמו גם עיסוקי במוסיקה, לימדו אותי לא מעט כי הקשבה אמיתית מצויה בתוכנו. לא ניתן לחנך להקשבה דרך סובלנות לאחר, אלא ראשית דרך חינוך לסובלנות כלפי מכלול דעותינו שלנו. כלפי מכלול הצלילים הזורמים בעורקינו, יהיו אלו צלילים הרמוניים ודיסוננטיים אשר יהיו.

[1] לקוח מתוך ח'ליל ג'ובראן. מבחר יצירות. הוצאת אסטרולוג, 1999 ( עמ' 233-234)

*ד"ר אורית וולף הינה פסנתרנית בינלאומית, יוצרת רב תחומית, משוררת ומנטורית קריירה וחדשנות. מלמדת במרכז הבין תחומי בהרצליה בבית הספר למנהל עסקים ובאקדמיה המלכותית בלונדון. מרצת TED בתחום השארת החותם האישי וכלת פרס רוזנבלום. מאחוריה שורת פרסים בין לאומיים והגשמת חזון להביא את המוסיקה הקלאסית לקהל הרחב בדרך בלתי אמצעית. oritwolf@oritwolf.com

תמונת כותרת: Oleksandr Nagaiets / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

תעלומת המוזיקה העצובה – מדוע צלילים נוגים עוזרים דווקא לעודד אותנו במצב רוח ירוד

תשכחו מגינוני השיחה – על פי אריך פרום, הקשבה איכותית לאחרים נובעת מהלך רוח פנימי

מדוע מחוות זניחות לכאורה של טוב-לב עשויות להיצרב בנו לכל החיים?

עוד מרדיו מהות החיים:

כמה שניות על הקשבה – להבין זה לא להסכים