הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

כיצד משתחררים מגלונים של אשמה? הורים בלתי מושלמים לילדים בלתי מושלמים


ההורים שלנו וההורים שאנחנו – אלו שתי מערכות יחסים שמשפיעות בלי סוף על הדרך שבה אנחנו מתנהלים בעולם. ייתכן שהמשמעות הגלומה בהורות וההשלכות הרבות האפשריות שלה מביאה אותנו לשאוף לשלמות בביצוע המשימה. שאיפה זו, כך מסתמן, אינה ריאלית ובעיקר מייצרת רגשי אשמה.


תום לב-ארי בייז | 15 במרץ, 2021

נהוג לומר שכשנולד ילד בעולם, ביחד איתו נולד הורה. ויש שיגידו שאותו הורה גם נולד כהורה חדש עם כל ילד נוסף. זה לא סוד שגידול ילדים טומן בחובו הנאה גדולה לצד אתגרים רבים. הווליום מועצם ומה שהיה סתמי בעבר הופך לאירוע מרגש דרך הפילטר בדמותו של אותו עולל. לא תיאמן, למשל, כמות השמחה שיכול להפיק מאיתנו קקי קטן שמגיע אחרי שמיאן לבוא במשך שלושה ימים.

לצד בריאות, כלכלה וזוגיות, הורות נתפסת לעיתים כאחד ממגוון תחומי החיים. "אבל בעצם אין תחום כזה", אומר המטפל שי אור בספרו הורות כמעשה ניסים, ומציע נקודת מבט שאולי ייקח לנו רגע לעכל: "כי כל מה שקורה סביבנו ובתוכנו, כל מה שאנשים פוגשים בחייהם וכל מה שנמנעים ממנו, הכול מתחיל וגם ממשיך מהמפגש בין ילד להוריו. המציאות על כל רבדיה היא שיקופים, השלכות וביטויים של זה". אם לנסות לפשט את דבריו, אור טוען כי אם נתעמק מספיק נגלה שהאופן שבו מתרחש כל דבר בחיינו נובע מהקשר שהיה לנו או לא היה לנו עם הורינו. בין השאר, גם ההורות שלנו לילדינו.

למערכות היחסים בין הורים וילדים אין אולי בלעדיות מוחלטת ביחס להשפעתן על חיי שני הצדדים, ובכל זאת – קשה להמעיט בחשיבותן ובמגוון התחומים שנוגעים להן.

אם נמשיך עם הקו שמציע אור, אפשר לדמיין מעין שרשרת ניואנסים שמקשרת בין מערכת היחסים של הורה וילדיו ובין מערכת היחסים של ילדיו עם ילדיהם, לזו של ילדיהם עם ילדיהם וכן הלאה. אילן יוחסין של התנהגויות, רגשות ודפוסי חשיבה שגם מועברים וגם משתנים מדור לדור. כך או כך, מורגשים בהימצאם ובהיעדרם. אין זה פלא, אם כן, בשל היותה כה נוכחת בכל היבט בחיינו, שהורות מתנהגת קצת כמו מפעל לייצור אשמה. מעלה תפוקה בכל הזדמנות שבה נוצר פער בין הרצוי למצוי. מי שהתנסה בגידול ילדים ודאי יעיד על תחושה כמעט יומיומית של רגשי אשם בנוגע לכל מה שיכולנו לעשות אחרת ולא עשינו, ולעיתים, מבלי משים, אפילו על מה שלא היה כלל בשליטתנו.

הילדים שלנו יכולים לעזור לנו ללמוד על עצמנו

רגשות האשם ההוריים הם כואבים וניזונים מהנחה – שכיחה בערך כשם שהיא שקרית – "כי שאר ההורים סביבנו מתמודדים עם העניין הרבה יותר טוב מאיתנו", מתאר הפסיכולוג רובין גריל במאמר שפורסם ב-The Natural Child Project. אנחנו נוטים להניח כי הורים אחרים מצליחים גם להחזיק קריירה וגם לבלות עם הילדים, גם להיות מעורבים בחינוך שלהם וגם להתמיד בפעילות הגופנית, גם לבשל להם ארוחות מזינות וגם להגיע לקוסמטיקאית ולתלות את המדפים החדשים. אבל האמת היא אחרת, טוען גריל, ואפשר לומר שאין הורה שלעולם לא יאכזב את ילדיו ויחוש אשמה על כך.

להבדיל מחרטה, שמתמקדת באדם שבו פגענו, אשמה עוסקת בנו. "בחרטה אנחנו מחפשים לתת מקום לרגשותיו של האחר, אנחנו מקשיבים באמפתיה וחשים דחף להתאמץ ולתקן כל עוול שעשינו", מסביר גריל. "אשמה, לעומת זאת, מתבטאת בהלקאה עצמית. בהגדרתה, היא קשורה בפחד מעונש" וכאשר היא הופכת כבדה מנשוא, הוא טוען, אנחנו משתמשים ברציונליזציה כדי להצדיק את מעשינו. אבל תחושת הכישלון לא באמת מתפוגגת, היא ממשיכה לאחוז בקרביים. בעוד ש"חרטה כנה שמניעה לפעולה בונה אהבה ומרפאת", אשמה מעכבת אותנו ומרחיקה אותנו מילדינו. החדשות הטובות הן, טוען גריל, שניתן לעשות את המעבר מאשמה לחרטה דרך שינוי פרספקטיבה. זה לא ייקח רגע אחד, אבל אם קיים סיכוי להשתחרר, ולו מאחוז מסוים של אשמה, אנחנו בעניין.

זה רק נראה שכולם מסתדרים מצוין.

צילום: gubert / Shutterstock

עם מאת אחוזי ההורים שאכזבו או יאכזבו את ילדיהם נמנים לא אחרים מאשר ההורים שלנו. ה"פישולים" שלנו בתור הורים, מסתבר, כמעט תמיד קשורים בחוויות הילדות שלנו. "ברוב המקרים", כותב גריל, "כשאנחנו לא מצליחים להעניק לילדינו את הסבלנות והרגישות שלהן הם ראויים, זה נובע מפצע רגשי עמוק שתחילתו בילדות שלנו". מסע אל זיכרונות הילדות (שלנו, ההורים) "תמיד שופך אור חדש על התגובות שלנו ויכול להמיר את האשמה לחמלה כלפי עצמנו". ובאמת, אולי כשם שתינוק חדש מעורר בנו חמלה ודאגה, כך גם מצבנו החדש יכול לעורר זאת. כמו שאנו לא מצפים מהעולל הטרי ללכת ולדבר תוך חודש, כך אנחנו לא יכולים לצפות מעצמנו לשלוט ברזי הגידול מהיום הראשון. בין שהפכנו להורים חדשים ובין שהפכנו להורים לשניים, שלושה או יותר – לראשונה בחיינו.

הבחנה בטריגרים שלוחצים לנו על הכפתורים יכולה להיות נקודת פתיחה טובה: לדוגמה, אם בכל פעם שהילדה שלנו מתארגנת ליציאה מהבית כמו תיירת שמשוטטת בשאנז אליזה אנחנו מאבדים את הסבלנות ברגע, יכול להיות שבנבירה קלה בעברנו ניזכר כמה מיהרו הורינו לכל מקום וכמה זה הרגיז אותנו תמיד. והנה אנחנו משחקים במשחק ה"פיצוי או חיקוי" המוכר ומעבירים את המסר הלאה. הבנה שכזו עשויה, מחד, להטיל ספק בכמה זה באמת מפריע לנו (או שמא אנחנו רק מדקלמים שיר ישן נושן) ומאידך, להקל במעט את תחושת האשמה שאנו חשים על שאיננו מצליחים לחכות לה בסבלנות. כשמסתכלים פנימה, טוען גריל, מרוויחים פעמיים: גם את הקשר עם הילדים וגם את הריפוי של עצמנו.

"הורים שמחפשים שלמות נוטים להאשים את עצמם, את בני הזוג או את הילדים כשהדברים לא מתנהלים באופן מושלם".

אחת ההבנות שצפות מבין השורות היא שלאף אחד לא הייתה ולא תהיה ילדות מושלמת. לא להורים שלנו, לא לנו ולא לילדינו. יתרה מכך, לפי מאמרו של פרופסור לפסיכולוגיה פטר גריי ב-Psychology Today, השאיפה לשלמות היא כנראה הסיבה המרכזית לתסכול ולאשמה שאנו חשים כהורים. "האמונה ששלמות [...] מתאפשרת בהורות מייצרת נטייה להאשמות", הוא כותב. "הורה פרפקציוניסט חושב: אם בעיות מתעוררות, כנראה שמישהו אשם בכך". במילים אחרות, הורים שמחפשים שלמות נוטים להאשים את עצמם, את בני הזוג או את הילדים כשהדברים לא מתנהלים באופן מושלם. וזו, מה לעשות, ציפייה שאין לה אחיזה במציאות בכל הנוגע להתנהלות אנושית.

הורות טובה דייה

גריי מנתח ומפרש את ספרו של הפסיכואנליטיקאי ברונו בטלהיים הורים טובים דיים, מונח ששווה להדהד. "הורים טובים דיים מכירים בכך שאפילו האהבה אינה מושלמת; היא תמיד הפכפכה במידת מה", מעז גריי לגעת בנקודה רגישה מאוד. על-אף מה שנהוג לחשוב ולומר, הוא טוען, גם האהבה שלנו לילדינו וגם זו שלהם אלינו אינה נטולת אמביוולנטיות. זו רק הציפייה שהיא לא תהיה כזו שמותירה אותנו מתבוססים באשמה ברגעי משבר.

אנחנו לא מתיימרים לחשוב שפרפקציוניזם זה משהו שאפשר פשוט להסיר כמו כובע, אבל היכרות עם המקומות שבהם אנחנו מופעלים על ידו היא בוודאי חלק ראשוני בתהליך. התקדמות נוספת בכיוון ההשלה יכולה להיות ההבנה שמשימת ההורות אולי שונה משחשבנו. "הורים טובים דיים אינם רואים את עצמם כמפיקים, יוצרים או מעצבים של ילדיהם", מצטט גריי את בטלהיים, "הם רואים את ילדיהם כבני אדם לכל דבר, כבר עכשיו, כאשר תפקידם הוא ללמוד להכיר אותם".

מה הופך אותנו קצרים?

צילום: BUENAFOTO / Shutterstock

כמה נפח בהורות שלנו תופסת הקשבה?

הורות טובה דייה, מסביר גריי, היא הורות שאינה לוקחת על עצמה את האחריות לעיצוב טוטאלי ודטרמיניסטי של הילדים. אין זה אומר שהם לא ישתנו עם השנים או לא ילמדו מאיתנו ויסגלו לעצמם מחוות גוף, נקודות מבט והתנהגויות שלנו. אין זה אומר שהמפגש איתנו לא יעצב אותם. להיפך, בוודאי שכן והאחריות שלנו על כך עומדת בעינה. אבל אם לצד זה נזכור שבזאטוטים הללו קיים פוטנציאל שמחכה להתגלות, ובמקום לנסות לעצב אותם לכדי תמונה אידילית שאנחנו מחזיקים בראשנו ננסה ללכת עם מה שהם מביאים מעצמם – נוכל לאזן במעט את תחושת האשמה שאנו עשויים לחוש כאשר הם לא מתפתחים בכיוון שאותו תפסנו כהצלחה. "הורים טובים דיים", הוא כותב, "מכבדים את ילדיהם ומנסים להבין אותם וללמוד להכיר את מי שהינם".

"אין זה אומר שהמפגש איתנו לא יעצב אותם. להיפך, בוודאי שכן והאחריות שלנו על כך עומדת בעינה. אבל אם לצד זה נזכור שבזאטוטים הללו קיים פוטנציאל שמחכה להתגלות, ובמקום לנסות לעצב אותם לכדי תמונה אידילית שאנחנו מחזיקים בראשנו ננסה ללכת עם מה שהם מביאים מעצמם – נוכל לאזן במעט את תחושת האשמה שאנו עשויים לחוש כאשר הם לא מתפתחים בכיוון שאותו תפסנו כהצלחה".

בספרו הולך אור עם האמירה הזו צעד נוסף קדימה. כמעט כאילו כל תפקידנו כהורים מתנקזים לפעולה אחת, שהיא גם פשוטה וגם לא: להקשיב לילדינו. "מתי אני אבא טוב לילדות שלי?" כותב אור, "כשאני נותן להן את מה שהן באמת מבקשות לקבל. איך אני יודע מה הן מבקשות? אני פשוט מקשיב ממש טוב. אפשר להגיד, בלי להגזים, שאני מקדיש את החיים שלי להקשבה הזאת. האם אני תמיד מצליח להקשיב? לעצור ולהכיל ולא לשפוט וכל זה? רק לפעמים. יש שבועות שלמים שאני לא מצליח. נניח שכן עצרתי והכלתי והקשבתי. האם אני תמיד מצליח להבין מה הן מבקשות ממני? ברור שלא. אני 'מפשל' חמישים פעם בשבוע בממוצע. האם אני תמיד מצליח לתת להן את מה שכבר הבנתי שהן מבקשות? מה פתאום? בזה אני 'מפשל' אפילו יותר".

כשאור מדבר על לתת לילדותיו את אשר הן מבקשות הוא מתייחס לרובד שמאחורי המילים. לעיתים הבקשה "עוד סוכרייה" יכולה להיות "משעמם לי", ו"צעצוע חדש" אולי אומר "אני רוצה להרגיש חשובה". במקרה מסוים, ילד שמתפרע מבקש להרגיש שמכילים אותו וילדה שמשתמשת באלימות אולי מבקשת לדעת בביטחון שהוריה לא ירימו ידיים ויוותרו עליה, לא משנה מה היא תעשה. אז נכון, לפעמים "עוד סוכרייה" היא רק עוד סוכרייה. אבל אם נישאר קשובים, אנחנו עשויים לגלות כמה בקשות מהותיות ונוגעות ללב שמסתתרות מאחורי ההתנהגויות של ילדינו. משנשמע אותן, אולי נגלה כלפיהן יותר הבנה ואורך רוח, נעניק להן מענה מדויק יותר, ונחוש פחות אשמה.

לא פעם ולא פעמיים, כשמורכבויות מעיבות על הקשר עם ילדינו, אנחנו שואלים את עצמנו "איפה טעינו?" השקפה הורית שיוצאת מנקודת הנחה כי הילדים שלנו הם גם בני אדם העומדים בפני עצמם – בלתי מושלמים כפי שאנחנו וכפי שהורינו, חיים בתוך מציאות שאין לה דרך אחרת מלבד לעבור חיכוכים – יכולה להמיר את האשמה גם לענווה. כשם שלא כל ההצלחות של ילדינו לזכותנו, גם לא כל הכישלונות באשמתנו. בזמן שאשמה כאמור ממקדת אותנו בעצמנו, ענווה הורית, מסביר גריי, מפנה אותנו להתמקד בילדים שלנו. להקשיב להם ולנסות להבין מה הם מבקשים מאיתנו, אם בכלל.

תמונת כותרת: Matt Hoffman / Unsplash
 
 
 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

החופש לעזור כפי שמתאים לנו – כיצד להשתחרר מאשמה ומתחרות בעת נתינה

פסיכולוגים: תנו לילדים להתחכך בחיים, רק ככה הם ילמדו איך לחיות

מדוע הורות שמתבססת על השתוללות והנאה חיונית להתפתחות הילד?

 

עוד מרדיו מהות החיים:

"בדיוק כמו שאני" – שי ואורית אור על האפשרות לפגוש דרך חדשה במרחב המשפחתי