הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההרצאה השבועית של TED: משל יפני על המתח בין טיפוח עצמי ובין דאגה לזולת


כשאנו דואגים לזולת עלינו להפנות אליו משאבים שאולי היינו יכולים להשקיע בעצמנו, ולכן מדובר במשחק סכום אפס. ואולם, על-פי משל יפני עממי שעובד לאנימציה של TEDEd, התפיסה הזו מחזיקה מעמד כברת דרך מסוימת עד שהיא מגיעה לנקודת היפוך. כיצד בסופו של דבר מושב האיזון?


בועז מזרחי | 21 באפריל, 2021

הסביבה החברתית יכולה להיות מקום רועש, עמוס ולא אחת גם מקור לשליליות. אדם יכול להיות בטוח שחיכוך עם הציבור יפגיש אותו מתישהו באופן בלתי נמנע גם עם דברים שעומדים בינו ובין מטרותיו השונות, טורדים את שלוותו, גובים ממנו משאבים ובאופן כללי מפריעים לו להגשים את תמונות המציאות שטווה במוחו.

אנשים מבקשים את עזרתנו, מנסים לרתום אותנו למטרותיהם, לשכנע, להניע, להזיז או סתם לקבל את תשומת הלב שלנו ביחס לדברים שנראים לנו חסרי חשיבות וגוזלי קשב לחינם. יש לנו ממילא הרבה על הצלחת, האם באמת כל ההמולה הזו תורמת לשלוותנו?

במסכת אבות פרק ב' הלל אומר "אל תפרוש מן הציבור", ונראה כי זה מוקדה גם של אגדת עם יפנית המספרת על תלמיד שינטו (דת יפנית) שכדי לטהר את נפשו החליט לאמץ אורח חיים של התנזרות מכל אינטראקציה עם בני אדם. TEDEd עיבדו את המשל לאנימציה שמציגה את הדילמות, היתרונות והתוצאות של מהלך כזה. כיצד פרישה מן הציבור – או במקרה הריאלי והמעודן יותר עבור רובנו, נסיגה והסתגרות – יכולה לעזור לנו, ומה עלולות להיות ההשלכות שלה?

רעש רקע בלתי פוסק עלול להוזיל את ערכם האמיתי של אחרים

לפעמים הקקופוניה של חיי היומיום מגדישה את הסאה עד כדי כך שהיא גורמת לתחושת שיתוק. מרוב רעשי רקע אנחנו לא מסוגלים לחבר מידע בצורה הגיונית, העולם מתגלה כמחולק לרסיסים חסרי פשר ולנו אין דרך להפיק ממנו איזושהי משמעות. מה שאנו זקוקים לו הוא מעט שקט. להוריד עומס מהמערכת ולהכניס אליה כמות ניתנת לעיבוד של חומר גלם.

התורמות העיקריות הן רשתות התקשורת שלנו, מפייסבוק עד וואטסאפ. בתי חרושת להסחות דעת ושאיבת קשב אלה שומרים את מוחנו מועסק בענייניהם של אחרים כל העת. אבל הן לא היחידות. אמצעי תקשורת ההמונים גם הם מוסיפים לקלחת, ואף אנשים בשר ודם הנמצאים בסביבתנו ומצפים או אף דורשים מאיתנו יחס במגוון הקשרים וצרכים. ובואו נודה בזה, לגבי הרבה מהמידע הזה אנו לכל הפחות אדישים, ולעיתים קרובות מפתחים אף עמדות שליליות. זה מרגיש לנו לא נחוץ.

התיאור הזה אומנם נשמע לנו כמו מאפיין של המאה ה-21, אבל למעשה זו רק צורה אחת שלו. מעצם היותם יצורים חברתיים, מאז ומעולם נדרשו בני האדם להתמודדות עם המתח שבין החיים בקרב אחרים ובין הצורך לטפח את עצמם ולשמר את שלוותם. המשל היפני שלפנינו מדגים את זה בדיוק.

כוחן התודעתי של התבודדות וטהרה

מסופר על תלמיד שינטו שחי בקיוטו ושאף לחיים פשוטים של עבודה רוחנית, אבל לא הצליח להתמיד בהם בשל סביבת מחייתו. "הוא הוסח פעמים רבות מתפילותיו על-ידי העיר הרוחשת. הוא הרגיש שהשכנים שלו זיהמו את נשמתו, ורצה לבצע סוג של 'האראי' אישי – טקס טיהור שינקה את גופו ותודעתו".

כמקובל במסורות רוחניות, התבקש מאליו מסע עלייה לרגל ואותו תלמיד אכן יצא לדרך מפרכת אל מקדש ידוע. במהלך הדרך שהה בבדידות וזו הסבה לו שלווה עמוקה שנותרה עימו בשובו לביתו. הוא גמר אומר לשחזר את התחושה כמה שרק יוכל, ואף להעצים אותה באמצעות מסעות חוזרים ונשנים. "הוא היה הולך את השביל לבדו, מתעלם מכל הסחת דעת במסע שלו לאיזון, ומעולם לא סטה ממטרתו".

"התלמיד היה בדרכו חזרה הביתה עם חשיכה כששמע לפתע מתוך הלילה קול בכי חרישי. הוא ניסה להמשיך והתעלם מהיבבות אבל הקריאות הנואשות השתלטו עליו. מעווה את פניו, הוא עזב את המסלול כדי לעקוב אחרי הקולות למקורם".

התוצאות לא איחרו לבוא. ממסע למסע המיקוד והדבקות של התלמיד הובילו אותו למצב תודעתי חדש. הוא גילה "עולם בלתי נראה של רוחות שקיימות לצידנו. הוא החל להרגיש את ה'קאמי', שהחייתה את הסלעים מתחת לרגליו, הבריזה שקיררה אותו, והחיות שליחכו בשדות". לכל אורך הדרך פגש אנשים ורוחות שונים, אבל הקפיד שלא לדבר – לא עם אלה ולא עם אלה. הוא חשש שמגע עם אחרים יהרוס את הטוהר והצלילות שעמל עליהם כה רבות.

במסע ה-80 שלו קרה אירוע חריג. התלמיד היה בדרכו חזרה הביתה עם חשיכה כששמע לפתע מתוך הלילה קול בכי חרישי. הוא "ניסה להמשיך והתעלם מהיבבות אבל הקריאות הנואשות השתלטו עליו. מעווה את פניו, הוא עזב את המסלול כדי לעקוב אחרי הקולות למקורם". הצלילים הובילו אותו לבסוף אל בית קטן שמחוצה לו עמדה אישה בוכייה. החמלה הייתה חזקה ממנו והוא שבר את התנזרות הדיבור שלו. הוא שאל את האישה על אשר אירע וגילה כי זה עתה שכלה את אמה ואין מי שיעזור לה בקבורה. הדילמה הכתה בו כקורנס: מגע עם המת יטמא את נשמתו ויותיר אותו עזוב בידי רוח ה'קאמי', ומצד שני אל מול יגונה של האישה ליבו לא עמד לו.

לאמץ את החספוס של המציאות הממשית

בסופו של דבר החמלה הכריעה והוא עזר לאישה לקבור את אמה. אלא ש"טאבו המוות הכביד מאוד על המלומד. איך יכול היה להיות כה טיפש, לוותר על החוק הכי חשוב שלו ולהשחית את מסע הקודש?" רדוף אשמה החליט לשוב על עקבותיו ובמקום ללכת לביתו חזר למקדש. שם גילה מחזה שאליו לא היה רגיל. "המקדש השקט בדרך-כלל היה מלא אנשים, כולם התאספו סביב מדיום שתקשרה ישירות עם הקאמי". אך מאחר שהיה טמא הסתתר באיזו פינה. ואולם, המדיום ראתה מעבר וזימנה אותו מהקהל. מוכן לגרוע מכל – להיזנח בידי הקאמי – ניגש אל האישה.

היא לקחה את ידו בידה ולחשה מילים באוזנו. הייתה זו ברכת תודה על טוב ליבו.

מאותו רגע משהו בו השתנה. "הוא החזיר את עצמו למסעו, אבל הפעם הוא עצר לעזור לאנשים שפגש. הוא התחיל לראות את היופי בעולם הרוחות בכל מקום שאליו הלך, אפילו בעיר שקודם הפנה אליה את גבו".

"לחיים יש צדדים מחוספסים ולפעמים יש לנו את הכוח להגן על עצמנו מפניהם. לא להיחשף, לצמצם מעורבות, להסתגר ולהיטהר. וככל הנראה זהו הרגל בריא במינון מסוים. אבל כשהשאיפה הזו הופכת למשחק סכום אפס – הכול או כלום – היא מעוררת יותר חרדה מאשר שלווה".

סיפורו של התלמיד אומנם רוחני למדי, ועם זאת הוא מציף דילמות דווקא מאוד ארציות. לחיים יש צדדים מחוספסים ולפעמים בכוחנו להגן על עצמנו מפניהם. לא להיחשף, לצמצם מעורבות, להסתגר ולהיטהר. וככל הנראה זהו הרגל בריא במינון מסוים. אבל כשהשאיפה הזו הופכת למשחק סכום אפס – הכול או כלום – היא מעוררת יותר חרדה מאשר שלווה. מה יהיה אם נפגוש צער? מה יקרה אם נצטרך להפשיל שרוולים ולהתפלש בבוץ? מה יהא על השלווה והנפש שלנו?

על-פי המשל היפני אין סתירה בין הקקופוניה ובין שלווה. היה עליו אומנם לעבור את המסעות הארוכים ולעמוד במבחן הנטישה, אבל כשהגיע לשם כבר היה במצב שבו הוא מסוגל לשאת את נטל הסביבה. איזה תהליך עלינו לעבור כדי לחיות באיזון שבין טיפוח שלוותנו ובין הטיית הלב לצורכי הסביבה שלנו? איזה טרייד-אוף אנחנו מוכנים לעשות – הסתגרות והיטהרות, או היטמעות והדדיות? והאם כל אחד מהמצבים חייב להיות טוטלי?

הפסוק מפרקי אבות שהבאנו קודם אינו שלם. המשפט המלא גורס כך: "אל תפרוש מן הציבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך". לא נאמר כי אנשים צריכים לחיות יחד, אלא הפנייה היא אל היחיד. כלומר, יש פה הכרה באינדיבידואליות ובאוטונומיה של האדם, ביכולת שלו להיות בגפו. אך הקריאה היא לא להיסחף לצד הזה לגמרי, עד המוות. הגדולה היא היכולת לסגל שלווה וטוהר מנטאליים גם בתוך הרעשים, לסנן את מה שצריך, כל אחד כתלות ברגישות אוזניו, וגם כשזה לא בדיוק כפי שהיינו רוצים – לנסות להפוך רפש לחסד.

תמונת כותרת: PHONGPHAKORN SONTANARAT / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

פילוסופיית הקינטסוגי היפנית: השברים והפגמים דווקא מוסיפים לנו ערך ויופי

25 פתגמים עממיים מתרבויות העולם מגלים את גווניה הרבים של החוכמה האנושית

להפוך את הקערה על פיה – סיבות לא שגרתיות לחשוב מחדש על הדרך שבה אנחנו אוכלים

עוד מרדיו מהות החיים:

ארץ, תרבות ורוח – יפן