הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

כוחה של מילה – 6 נרטיבים ספרותיים שמעצימים את הנפש האנושית


מהטוויסט בעלילה, דרך המספר הכל-יודע ועד לגילוי הסוד הכמוס –  אלו רק חלק מן המנגנונים המתוחכמים שבעזרתם הספרות מסייעת לנו לאזור אומץ, להרגיש אהובים, לחמול על אחרים, להתגבר על כאבים ועוד. 'מדען סיפורים' מסביר כיצד.


ירדן להבי | 3 במאי, 2021

במאה ה-4 לפני הספירה שאל את עצמו הפילוסוף היווני אריסטו מה יש בטקסטים הספרותיים שגורם להם להסב לנו אושר ואף לתרום לבריאותנו. בספרו הקלאסי פואטיקה הוא מניח לראשונה את אבני היסוד של חקר הספרות ומנתח את המבנים הנרטיביים השונים ואת השפעתם על רגשותינו. היום, כ-2,500 שנים לאחר מכן, המדע המודרני יכול לשפוך אור נוסף על המנגנונים הללו.

ד"ר אנגוס פלטשר מגדיר את עצמו כ"מדען סיפורים" וממשיך דרכו של אריסטו במחקרו הספרותי. עם תואר במדעי המוח ודוקטורט בספרות, הוא חוקר את השפעתם של סיפורים על המוח שלנו. בריאיון לפודקאסט של חוקרת הרגשות ד"ר ברנה בראון הוא מספר על עבודתו שבוחנת את התפתחות האמצעים הנרטיביים מראשית ההיסטוריה ועד ימינו – ספרות, שירה, מחזאות, קולנוע, טלוויזיה ועוד. "אני מעוניין לחבר מחדש את האנשים עם הטכנולוגיה העוצמתית ביותר שהאנושות המציאה אי-פעם: הספרות", אומר פלטשר.

הוא ממשיך ומסביר: "טכנולוגיה היא פשוט משהו שאנו יוצרים כדי לסייע לנו לפתור בעיה". שורש 'הבעיה' שכולנו מתמודדים איתה, לדבריו, הוא בראש ובראשונה הקושי שבעצם היותנו אנושיים. יש לנו מוח אדיר שמעניק לנו יתרונות רבים, אך גם מעורר בנו רגשות שמסיבים לנו פעמים רבות שליליים: עצב, כעס ותסכול שעשויים להותיר אותנו מבולבלים ומיואשים. "עם הזמן אבותינו העניקו לנו מתנה. הם גילו שדרך השירים, הסיפורים והמחזות שלהם, הם יכולים לעזור לנו לסדר את הראש שלנו, לשפר את הבריאות המנטאלית שלנו, ולסייע לנו להפוך להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמנו".

במאמר ל-Smithsonian Magazine הוא מספר שזו הסיבה שהוא מכנה אמצעים ספרותיים כ'המצאות'– כל אחד מהם פותח על-מנת לפתור בעיה אחרת בחוויה האנושית, מהעצמה אישית ועד התמודדת עם פוסט-טראומה. מתוך מאמר זה ומתוך ספרו Wonderworks: The 25 Most Powerful Inventions in the History of Literature ליקטנו 6 מהעוצמתיים שבכלים הנרטיביים:

1. הטוויסט בעלילה

במקרא מסופר על הלוחם הפלישתי גוליית שהטיל מורא על בני ישראל. אל מולו קם להילחם דוד, רועה הצאן. גוליית מתואר כענק מאיים, בעל שריון נוצץ ונשקים אימתניים. דוד, לעומת זאת, מתואר כנער צעיר ועדין, ללא כל ניסיון בלחימה. שאול המלך, ואף גוליית עצמו, הזהירו את דוד כי אין לו שום סיכוי לעמוד מולו, וכי הוא צועד היישר אל מותו. בבגדי רועים, ובקלע פשוט ואבנים, ניצב הנער אל מול הענק החמוש.  "וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה. נ וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד. נא וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסו"ּ. (שמואל א', פרק י"ז)

 אין כמו תפנית עלילתית טובה כדי להמם ולרתק אותנו. המחקר הנוירולוגי מראה כי אלמנט ההפתעה הבלתי צפוי ממלא אותנו בתחושת פליאה מרגשת ומעורר מה שפסיכולוגים מכנים "חוויית התעלות עצמית" ואף רוחנית, שמעצימה את התחושה הכללית של תכלית בחיינו. דוגמאות נוספות לטוויסטים שכאלו ניתן למצוא בטקסטים כמו טרגדיות יווניות שבהן אלים צצים משום מקום בכדי להציל את המצב ("דאוס אקס מכינה") וכמובן בעלילת הסרט מלחמת הכוכבים.

2. הפגיעה העתידית

במחזהו של סופוקלס מסופר על אדיפוס מלך תביי ביוון העתיקה, שנמסר לאימוץ בהיותו תינוק, ולכשיגדל יירש את כתרו ואת אלמנתו של המלך ליוס לאחר שזה נרצח בידי שודד דרכים אלמוני. נחוש להציל את ממלכתו ממגפה נוראית שמשתוללת בה, יוצא אדיפוס לחקור את הרצח במחשבה שכך יתרצו האלים ויביאו מזור לבני עמו.

כבר במערכה הראשונה, נחרד הנביא העיוור טירסיאס ומזהיר שאדיפוס הוא זה שעיניו לא רואות את הזוועה העתידה להתגלות. הוא חושף שאדיפוס הוא שרצח בשוגג את ליוס, מבלי לדעת שהוא למעשה אביו הביולוגי, ואלמנתו של ליוס – אשתו החדשה של אדיפוס – היא למעשה אמו. בסופו של המחזה, אדיפוס מכיר באמת: הרוצח שאותו הוא מחפש – הינו הוא עצמו. המלכה מתאבדת למשמע התגלית ואדיפוס המזועזע מנקר את שתי עיניו ובכך ממש את נבואת טרסיאס.      

נבואת הזעם של טרסיאס ביחס לאדיפוס המלך מדגימה המצאה שבה הקורא נחשף לעובדה שאחת הדמויות עומדת להיפגע בעתיד. ה'ספוילרים' באדיפוס המלך, במקבת' מאת שייקספיר, ובאשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין מאלצים אותנו להתמודד עם הידיעה המוקדמת בדבר אסון עתידי, מבלי שנוכל לעשות דבר בנדון. התחושה הזו עשויה להיות מתסכלת, אך מסתבר שיש לה גם יתרונות רבים. כבר בפואטיקה טען אריסטו שאמצעי זה מעודד קתרזיס (תחושת הקלה והזדככות שמגיעה עם פתרון העלילה) ועשוי להקל על סימפטומים של פוסט-טראומה. מחקר מדעי בן ימינו מחזק טענה זו, ומראה שידיעה מוקדמת בדבר פגיעה עתידית מגרה את רשת אימוץ הפרספקטיבה במוחנו (המנגנון המאפשר לנו לשים את עצמנו בנעליו של מישהו אחר ולהזדהות עימו), ולמעשה מאפשרת לנו להתחיל להתכונן ולעבד את הטראומה בטרם היא מתרחשת, ובכך מגבירה את יעילותה של היכולת שלנו להתאושש מטראומות באופן כללי.

תבליט המציג את ניצחון דוד על גוליית, מהטוויסטים העלילתיים המפורסמים בהיסטוריה.  קתדרלת מילאנו, איטליה.  
תמונה: Zvonimir Atletic on Shutterstock

3. הטיזר 

אמצעי זה עוצמתי כל-כך בהשפעתו עלינו, עד כי בשלהי המאה ה-19 הוא פותח לכדי ז'אנר ספרותי שלם. מהו? מייד תגלו.

במאה ה-13 משורר מערב אפריקאי גולל בשיר אפי את עלילותיו של הגיבור סונדיאטה, מייסד אימפריית מאלי. בעזרת פתיח מסקרן הוא מושך את הקורא פנימה: "הקשיבו למילותיי, אתם הרוצים לדעת, מפי תלמדו את ההיסטוריה של מאלי. מפי תזכו לדעת את הסיפור…" במשפטים ספורים המחבר מצליח לגרום לנו לחשוב שקיים ידע בעל משמעות אדירה שאנו לא יודעים, ושהידע הזה נמצא בהישג יד. לאפקט הזה, שממלא אותנו במתח וציפייה לבאות, יש השפעה נוירולוגית אדירה: על-ידי הפעלת רשת איסוף המידע במוחנו הוא מצית את סקרנותנו ומעלה את רמות ההתלהבות והאנרגיה שלנו.

אחיזתם של "טיזרים" קדומים שכאלו כמו זה של המשורר האפריקאי ושל מחברים נוספים בעולם כה חזקה על קוראיהם, עד שבשלהי המאה ה-19 התפתח מהם ז'אנר שלם – ספרות המתח. את יסודותיו תוכלו אולי לזהות בספרים כמו מכרות המלך שלמה מאת הנרי ריידר האגרד ו-39 המדרגות מאת ג'ון באקן.

4. הסאטירה העצמית

סאטירה היא אמצעי אמנותי שמטרתו ללעוג לאחרים. בעוד צחוק יפה לבריאות בטווח הקצר, מחקרים מראים שלעג על אחרים, במקום עם אחרים, עלול להיטיב עימנו פחות בטווח הארוך. במאה ה-5 לפני הספירה סוקרטס מצא דרך ליהנות מיתרונותיה של הסאטירה בטווח הקצר והארוך כאחד: הוא הפנה אותה כלפי עצמנו. בעזרת טקסטים מתוחכמים דוגמת הדיאלוג מנון מפעיל סוקרטס אמצעים כמו אירוניה, פרודיה ורמיזה על-מנת לגרום לקוראיו לצחוק על עצמם: הדמות הפיקטיבית מנון היא תלמיד חסר ידע המעוניין ללמוד. סוקרטוס לועג לו, אך גם גורם לקוראים להזדהות איתו. כך, כאשר הם צוחקים עליו, הם למעשה מפעילים הומור עצמי בדרך עקיפה שאינה פוגעת בהם.

כך הם נהנים מיתרון כפול: בטווח המיידי ההומור משחרר משככי כאבים נוירולוגיים טבעיים ומוריד את רמת הקורטיזול בגוף, שבתורו מפחית סטרס. אירוניה עצמית באופן ספציפי נמצאה כמעצימה את האפקט המשכך עוד יותר. האפקט כה חזק עד כי סופר על סוקרטס שכך הצליח להתמודד בשלווה עם כאבי כוס התרעלה שנגזר עליו לשתות בעת הוצאתו להורג.

בטווח הארוך – ההומור העצמי מפחית חרדה, מטפח חוסן נפשי ומסייע לייצר קרבה עם אחרים. דוגמאות מודרניות להמצאה גאונית זו של סוקרטס ניתן למצוא במדריך הטרמפיסט לגלקסיה מאת דאגלס אדמס ובתסריט של סדרת הטלוויזיה רוק 30 מאת טינה פיי.

5. חלון אל נפש מיוסרת

בהמצאה זו המספר מכניס אותנו לתוך ראשה של דמות בעוד היא מרגישה חרטה או ביקורת עצמית. לדוגמה, אנו יכולים להציץ אל מצפונה המיוסר של ג'ו מארץ' לאחר ששרפה בטעות את שערה של אחותה מג בזמן שניסתה לסלסל אותו ברומן נשים קטנות:

"'בדיוק המזל שלי! לא היית צריכה לבקש ממני לעשות זאת. אני תמיד הורסת הכול. אני כל-כך מצטערת, אבל המלקחיים היו חמים מדי, והנה אסון קרה', התייפחה ג'ו בעודה מסתכלת על התלתלים החרוכים בעיניים דומעות מחרטה".

 חלון אל תוך רגשותיה הפרטיים של דמות שמבקרת את עצמה מעורר אמפתיה במערכת אימוץ הפרספקטיבה במוח. מבחינה נוירולוגית אמפתיה היא הרגש המנוגד לכעס: היא מעודדת אדיבות וחמלה לזולת.

העדות הראשונה להמצאה זו מצויה ככל הנראה בספר איוב. ייתכן שהיה זה הניסיון של המחבר בן המאה ה-6 לפני הספירה לעודד שלום בפרוץ מלחמות פרס-בבל-יהודה.

6. המנון המספר הכל-יודע

מאז ימי קדם ועד היום, הצטרפות להמנון מקהלת רבים במנטרות בעלות מקצב קבוע – משחררת אוקסיטוצין שמעורר תחושות של התעלות, חיבור למשהו גדול מעצמך וקרבה לזולת. לנוכח סכנה נוספים לכך גם פרצים של אדרנלין ומשככי כאבים טבעיים שמעודדים רגשות של חיות, חסינות לפגיעה והקרבה עצמית – או במילים אחרות – אומץ. כך נולדו, למשל, המנוני הקרב. 

הומרוס, מחבר האיליאדה, היה ככל הנראה הראשון שמצא דרך לעורר את אותם רגשות מבלי לשיר באופן פיזי: הוא יצר מספר (Narrator) בעל תכונות אלוהיות של נוכחות וידיעת כל, אך הוא אינו מספר מרוחק ובלתי נגיש כמו אל. במקום זאת, הוא מעביר את המידע בצורה סובייקטיבית שמזכירה לב אנושי ועל כן מעורר הזדהות. ה"לב האדיר" הזה קורא קריאות במקצב קבוע, וכך לקורא נוצרת ההרגשה שהוא מצטרף לקול שגדול ממנו, אך עדיין אנושי. כך, משתחרר אותו פרץ של אוקסיטוצין וננסך בנו אומץ מעצם קריאת השורות בלבד. דוגמה נוספת לכך ניתן לראות גם בבין שתי ערים מאת צ'ארלס דיקנס.

תמונת כותרת: Jilbert Ebrahimi on Unsplash

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הסיפור שאינו נגמר – מה מתדלק את הרומן הנצחי שלנו עם נרטיבים?

מהו הצופן שהפך את האבוריג'נים לבעלי "זיכרון על" ואיך ניתן להשתמש בו גם היום?

כמה מן היצירות המרגיעות בעולם עושות זאת בדרך בלתי צפויה

עוד מרדיו מהות החיים:

כי באדם אאמין: אברום בורג על תפקידם של ספרים בחיינו