הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

תת-המודע הוא השערה בלתי מבוססת – ויש לכך מספר טיעונים מעניינים


מדוע אדם זוכר תוכן מסוים ברגע זה ולא תכנים אחרים, מדוע אדם חלם על תוכן זה ולא אחר? ההתמודדות עם השאלות הללו היא שהביאה את פרויד להניח את הלא-מודע. אך האם הכרחי להניח זאת כדי להסביר את המבנה ההכרה האנושית? מתברר כי לאו דווקא.

האם הכרחי להניח את קיום הלא-מודע?

בין המושג "לא-מודע" למושג "עב"ם" ישנה הקבלה מעניינת. המושג עב"ם הוא ראשי תיבות של "עצם בלתי-מזוהה", אבל כמעט כל מי שמשתמש בו מזהה את העצם ה"בלתי מזוהה" כחללית ועליה חייזרים. אפילו אנשים שאינם מאמינים שיצורים מכוכבים אחרים, שמרוחקים מאתנו אלפי או מיליוני שנות אור, מגיעים לכדור הארץ, משתמשים במושג עב"ם במובן של חללית של חייזרים.

באופן זה, הלא-מודע במשמעותו המילולית הוא מה שאינו בתודעה, כלומר, כל התכנים שבשכחה. אולם, רוב המשתמשים במושג לא-מודע, מבינים שמדובר בעולם פנימי נסתר מעין, אשר לו השפעות על מחשבותינו, על החלטותינו ועל מעשינו, ושירידה למעמקיו יכולה להעצים אותנו במשמעויות ובפרשנויות רבות. רבים מתייחסים ללא-מודע כאל מצע ראשוני של האדם, שהוא בבחינת ארץ פראית וקמאית ששולטת בהווייתו, מבלי שהוא מכיר בה ויכול להתגונן מפניה.

כאן בכוונתי להראות כי המושג לא-מודע מקביל למושג עצם בלתי-מזוהה, ולא למושגי חלליות של חייזרים שהגיעו אלינו מכוכבים רחוקים. מי שמשתמש במונח לא-מודע כמקבילה של עב"ם, במובן של חללית של חייזרים, עליו לדעת כי כמו במקרה של עב"ם, יש להבין את ההשלכות של השימוש הזה במושג. כלומר, יש לעמוד על היסודות התיאורטיים של הנחת קיומו של הלא-מודע, ממש כפי שמי שמשתמש במושג עב"ם צריך לקחת בחשבון את מרחקי הכוכבים מהארץ, את המהירות המקסימאלית שבה ניתן להגיע ממרחקים אלה אלינו, וגם את האפשרות שאומדנים אלה של המרחקים והמהירויות הם רק בגדר הנחות שקבילות בקטגוריה החשיבתית-מדעית שלנו (ואולי ייתכן אחרת). לכן, יש להבין תחילה מה עומד בבסיס הצורך להניח את קיום הלא-מודע.

התודעה כפרוזדור מואר שבו עוברים חפצים לתוך המרחב של הלא-מודע

בכל רגע אדם נזכר בתוכן או בתכנים מסוימים, באופן מכוון או באסוציאציה חופשית. השאלה הבסיסית היא מדוע הוא נזכר דווקא בהם, מתוך אינספור תכנים אחרים. כך למשל, ברגע מסוים, אדם נזכר באירוע של נפילת העוגה לפני שנתיים, ביום הולדתו, ולא באינספור תכנים אחרים, שהוא יכול לזכור בקלות, או אפילו בכאלה שהוא מתקשה לזכור.

שאלה דומה צריכה להישאל גם על חלומותיו של אדם. בחלומותיו מופיעים תכנים מסוימים, ונשאלת השאלה, מדוע הוא חולם דווקא את החלומות האלה ולא חלומות שבהם תכנים אחרים?

"אדם נמצא בפרוזדור מואר שבפתחו של מחסן ענק. במקום שבו נמצא אדם זה ישנם כל מיני חפצים, והוא יכול לראותם עוברים בפרוזדור המואר, כמו על סרט נע. המחסן הענק מלא בכמות גדולה מאוד של חפצים שונים, שעברו דרך פרוזדור זה במשך חייו של האיש. במחסן הגדול שורר חושך מוחלט, ולכן אין לאדם יכולת לזהות דבר במחסן זה, אפילו אם ייכנס לשם. מדוע ואיך נשלף אל תודעת האדם דווקא התוכן של נפילת העוגה ביום הולדתו?"

אלה הן שאלות יסוד שמנחות אותנו לנקוט עמדה על מבנה ההכרה האנושית. לשם כך, יש להגדיר תחילה מה מאפיין את התכנים שנמצאים ברגע מסוים בתודעת האדם, לעומת אלה שאינם בתודעה, אך ניתנים לזיכרון; וכנגד אלה – מה מאפיין את התכנים שהאדם מתקשה להיזכר בהם.

את עולם ההכרה נתאר באמצעות דימוי של אדם הנמצא בפרוזדור מואר שבפתחו של מחסן ענק. במקום שבו נמצא אדם זה ישנם כל מיני חפצים, והוא יכול לראותם עוברים בפרוזדור המואר, כמו על סרט נע. המחסן הענק מלא בכמות גדולה מאוד של חפצים שונים, שעברו דרך פרוזדור זה במשך חייו של האיש. במחסן הגדול שורר חושך מוחלט, ולכן אין לאדם יכולת לזהות דבר במחסן זה, אפילו אם ייכנס לשם (בהנחה שיוכל להיכנס).

הסוגייה שמונחת לפנינו היא מדוע ואיך נשלף אל תודעת האדם שהזכרנו דווקא התוכן של נפילת העוגה ביום הולדתו?

בעודם במחסן החשוך, התכנים אינם ניתנים לזיהוי, כלומר, הם אינם בעלי משמעות כי אינם בתודעה. רק בעת שהתוכן נמצא בתודעה יש לו משמעות בעבור האדם, ורק דבר שהוא בעל משמעות יכול להורות על דבר אחר כבעל משמעות. למשל, לא ניתן להגיד שהמילה שולחן מצביעה על חפצים מסוימים מתוך שלל החפצים שבחשכה המוחלטת. אף שאפשר להניח שיש שולחנות במחסן החשוך, לא ניתן להדביק את התווית "שולחן" על החפצים שהם שולחנות או להוציאם מן המחסן, מפני ששורר שם חושך, ואי-אפשר להבחין בין השולחנות לבין החפצים האחרים שבמחסן.

אם כך, עולה השאלה: איך תכנים מסוימים נשלפים מתוך המחסן הגדול, בין אם במכוון ובין אם באסוציאציה חופשית?

אם "המחסן" שלנו עמוס בדברים אך אפל, איזה מנגנון מציף משם את הפריטים?

צילום: Pixelci / shutterstock

המניע הבסיסי להנחת הקיום של הלא-מודע

המצב שבו מניחים שבמחסן החשוך יש חפצים שלא ניתן לזהותם כשמתכוונים לשלוף מביניהם חפץ מסוים, נראה כמבוי סתום. זיגמונד פרויד בחר להפוך את הקערה על פיה ולומר, שלא התודעה (או מה שבמודע) היא הגורם לשליפת תוכן מסוים מהמחסן החשוך, אלא שהחפצים שבמחסן הם בעלי אנרגיה עצמית, כמו צעצועים המונעים על ידי מנועים קטנים שפועלים באמצעות סוללות. צעצועים אלה שואפים (יש להם דחפים) לנוע בכיוון היציאה, אל הפרוזדור המואר, והם אף מתוכנתים לעשות כך. אלה שקרובים לפתח יכולים לצאת בקלות, ואלה שנדחקו למדורים הפנימיים יותר מצליחים בקושי לצאת.

אחת האפשרויות להסביר איך ניתן לצאת ממבוי סתום זה היא להניח, כי כמו לצעצועים שתוארו, גם לתכנים שבמחסן החשוך יש יכולת עצמית לצאת לאור התודעה, וזהו היסוד העיקרי להנחת קיום הלא-מודע – לתכניו אנרגיה משלהם. על בסיס הנחה זו ניתן להסביר מדוע הדברים שלא רצינו ולא התכוונו להיזכר בהם, בכל זאת הגיעו לתודעה, אולם, נתקשה להסביר איך אדם זוכר במתכוון תוכן מסוים. כדי להסביר זאת, יש להניח שקיים משהו שיכול לזהות את התכנים שבלא-מודע. אם כך, עבור אלה המניחים כי התכנים נדחפים מהלא-מודע אל המודע, אין מנוס מלהניח שקיימת תת-הכרה, שהיא מעין תודעה שסמויה מהתודעה הגלויה, ובה מתנהלים התכנים שבחשכה.

אפשר להסכים, כי בין שמניחים את קיום המערכת הלא-מודעת ובין שאין מניחים אותו, המודע הוא כל שבתודעתנו ברגע זה שבהווה, והוא חלק קטן ביותר מכלל התכנים של עולם ההכרה שהאדם יכול להיזכר בהם, מתוך המחסן החשוך. חלק קטן ביותר, מפני שברור כי כמות המידע שבשכחה גדולה אלפי מונים מזו שמופיעה בתודעה. אולם, אין לראות בתמונה המצטיירת כאן הוכחה לכך, שלתכנים הלא-מודעים יש השפעה על מחשבותינו, החלטותינו ומעשינו, והניסיון לטעון כי קיימת השפעה כזאת הוא מרחיק לכת.

אפשר לטעון אחרת, גם מבלי שתכנים אלה (הלא-מודעים) יגיעו לתודעה, יש להם השפעה על מחשבותינו, על החלטותינו ועל מעשינו. המחזיקים בטענה זו יכולים להצביע על כך שכל החלטות האדם וכל תפיסותיו קשורים בדרך מסוימת לידע העבר שלנו, שחלקו הגדול הוא לא-מודע, דהיינו, נמצא בשכחה תודעתית. כפי שגם בדוגמה פשוטה של אדם שרואה שולחן, הוא מושפע מידע העבר שלו.

"פליטות הפה הן תכנים שמתאימים אל המציאות הפרושה לפני האדם, לגירויים השונים שמעבירים אליו מידע על אודות מציאות זו. עם זאת, הם אינם תואמים את כוונת האדם בשיחתו או בחשיבתו, כלומר, אינם משתייכים לזרם המרכזי של תודעת האדם. אלה הם תכנים שבשולי זרם התודעה".

דוגמה בולטת לטענה המבוססת על השפעת הלא-מודע על מה שבתודעה, מבלי שהאדם התכוון לכך ומבלי שהיה מודע לתכנים אלה, היא פליטת הפה. פליטות הפה יכולות להעיד שהתכנים הלא-מודעים נדחפים אל המודע מבלי שהאדם התכוון לכך או רצה בכך, ושישנה השפעה של התכנים הלא-מודעים, המוּנָעים על ידי אנרגיות עצמיות, על תכני התודעה.

אולם, גם את התופעה הזאת ניתן להסביר ללא צורך בהנחת קיום הדחפים שיש לתכנים לא-מודעים, כלומר, בלי הנחת הקיום של המערכת הלא-מודעת. בכל רגע של חשיבה, חוויה או זיכרון, נשלפים אל המודע תכנים שונים בהקשרים מגוונים לתכנים שבמודע; חלקם מתאימים למפת הנתונים שמתגלה לאדם באותו רגע, וחלקם אינם מתאימים, אך ברוב המקרים הם מתאימים חלקית, ואנו משפרים או משלימים את התאמתם. אחת האפשרויות להסביר את פליטות הפה היא שהן חלק מהתכנים שאינם תואמים את מצב העניינים שבו מצוי האדם באותו רגע. כלומר, הן תכנים שנשלפים, ואינם תואמים את הנושא שבזרם התודעה שלנו באותו זמן.

ניתן גם להסביר, שפליטות הפה הן תכנים שמתאימים אל המציאות הפרושה לפני האדם, לגירויים השונים שמעבירים אליו מידע על אודות מציאות זו. עם זאת, הם אינם תואמים את כוונת האדם בשיחתו או בחשיבתו, כלומר, אינם משתייכים לזרם המרכזי של תודעת האדם. אלה הם תכנים שבשולי זרם התודעה, אשר מתוך קישורים אסוציאטיביים מִתעבּים ותופסים מקום בזרם התודעה, ובכך מצליחים להופיע, דהיינו, לתפוס מקום מרכזי בזרם התודעה – בהתפרצויות רגעיות.

לכן, מציאות פליטות פה אלה אינה יכולה להוכיח טענה כלשהי בנוגע לקיום הלא-מודע, או להשפעת הלא-מודע על המודע. היא אינה מוכיחה שתכנים עולים לתודעה ללא שליטתה מפני שהיו בעלי אנרגיה עצמית משלהם.

מדוע אנו חולמים דווקא תוכן מסוים ולא אחר? האם תת המודע הכרחי כדי שנוכל לחלום?

צילום: wacomka / shutterstock

האם הלא-מודע קיים? מה משמעות קיומו או אי-קיומו?

השאלה "האם הלא-מודע קיים?" דומה לשאלה "האם עב"מים קיימים?" התשובה לשאלה השנייה היא שאכן, ייתכן שקיימים עצמים שאדם זה או אחר אינו מזהה, וייתכן שאפילו בעזרת הידע האנושי הקיים היום לא ניתן לזהותם ולהסביר מה הם. אבל תשובה זו אינה מכריעה בעניין הנחת קיומם או אי-קיומם של עב"מים, במובן של חלליות של חייזרים שמגיעות לכדור הארץ כדי לבקר אותנו או לשם מטרות אחרות.

מכאן, שגם השאלה, האם הלא-מודע קיים, אינה רלוונטית. שאלה זו חסרת משמעות, כי כשמדובר בלא-מודע, אין הכוונה למשהו שהתגלה, אלא למשהו שהומצא כדי לענות על צורך מסוים – כך מניחים כשמנסים להסביר את התופעות והתהליכים ההכרתיים של האדם. ואם כן, יש לשאול: האם הכרחי להניח את קיום הלא-מודע על כל גילויו, כדי להסביר את המתרחש בהכרה האנושית?

העדויות המובאות כהוכחה לקיום הלא-מודע מקורן בעיקר בשנים רבות של אנאליזות וטיפולים פסיכולוגיים שונים, אשר מבוססים על הנחת קיום הלא-מודע.

למעשה, מתייחסים ללא-מודע כישות שהתגלתה ואכן קיימת, והיא אינה רק בגדר הנחה שמטרתה להסביר תופעה מנטאלית או פסיכולוגית. ההתייחסות ללא-מודע כהנחה שמסייעת בהסבר תופעות כאלה, נעשית גם תוך התעלמות מהמצב הכללי של הידע בנושא – איננו יודעים דבר על תהליכים הכרתיים הקשורים לתודעה, וכל שניתן לדבר עליו מבוסס על השערות בלבד.

יוצא אפוא, שעצם השאלה על קיום הלא-מודע אינה נכונה; במקומה יש לשאול: אילו אילוצים הביאו להנחת קיומו. במסגרת זו, יש לבחון את מידת הנחיצות בהנחה זו – עד כמה היא מסבירה מכלול תופעות ולא רק חלק מהן, ואיזה מחיר היא גובה.

מהו מחיר ההנחה שלתכנים שבשכחה יש דחף עצמי להגיע אל התודעה?

ההנחה של קיום הלא-מודע מקשה על הסברם של תהליכים תפיסתיים רגילים, כמו ראיית שולחן או הזיכרון של השולחן שראה אדם ביום האתמול. מפני שאם לתכנים שבשכחה, התכנים הלא-מודעים, יש דחף משלהם, ודחף זה הוא שמניע אותם אל התודעה, איך ניתן להסביר שהם אינם מציפים את תודעת האדם עם הגיעם אליה, אלא הם עולים עקב נסיבות כלשהן? כדי לענות לשאלה זו, יש צורך להניח, שקיימת חלוקה של הלא-מודע לאזורים של תת-מודע וסמוך-למודע, וכן, שישנם מעברים ביניהם ובהם שומרי סף שמצנזרים את התכנים הלא-רצויים, מונעים מהם להגיע לתודעה, ומאפשרים הגעה אל התודעה רק לתכנים שהם רוצים שיגיעו אליה. כך למשל, כשמוסבר, שכשאדם רואה שולחן, שומרי הסף מאפשרים לתוכן של ראיית שולחן להגיע אל התודעה. זאת, במקום ההסבר שלפיו גירוי אופטי מסוים גורם לשליפת מידע על ראיית שולחן, או שאדם זוכר בהקשר מסוים את השולחן שראה בחנות ביום האתמול.

אם מניחים שהלא-מודע קיים, הרי שהתרחשות פליטת פה משמעה כשל מערכתי, שכן, שומרי הסף נכשלו במילוי תפקידם.

המחיר שנשלם הוא שאמנם נתפוס את הדוגמאות של פליטות פה ושל חלומות, שניתן לכנותם חריגים ולהסבירן באופן סביר, אך תוך כדי כך נאבד את ההסבר הבסיסי לתהייה – מדוע בדרך כלל (אם לא תמיד) הדברים נזכרים בהקשר של מה שכבר מצוי בתודעה. כלומר, הנחת קיום הלא-מודע אולי מסבירה איך אדם נזכר בדברים שהדחיק בפליטות פה או בחלום, אבל היא מזניחה את הסבר האופן שבו אדם רואה וזוכר במכוון את שמשרת אותו בתפקודו.

האם מתחת לפני המים באמת מסתתר עולם שלם של תת מודע או שזו רק השתקפות מתעתעת?

צילום: Denis Burdin / shutterstock

האם רגשות הם הדוחפים תכנים מהלא-מודע לתודעה?

ישנם גם מקרים רבים שבהם אנו חושבים מחשבות שאיננו רוצים לחשוב. כך, למשל, אדם שכועס על האישה שהוא אוהב ושעזבה אותו. הוא מבין שהקשר ביניהם הסתיים, ואין סיכוי שיחזור להיות מה שהיה, אך נראה כי רגשותיו דוחפים אותו לחשוב כל הזמן על נושא זה, וגם אם הוא מנסה להפסיק מחשבות אלו, אינו ממש מצליח בזה. אם כך, האם הרגשות הם הדחפים שמניעים את התכנים לבוא שוב ושוב לתודעה?

כדי לומר שרגשות דוחפים תכנים מסוימים להוסיף ולהגיע אל התודעה, צריך להניח שלרגשות יש יכולת הכרתית שבאמצעותה הם מזהים את התכנים הללו, ומבררים אותם מהשאר. לשם כך, צריך שהתכנים יהיו בעלי משמעות עבור תת-הכרות רגשיות אלה. במשל המחסן החשוך והפרוזדור המואר, במחסן אמורים להיות אזורים מוארים – כאילו עוד אנשים מלבד המחסנאי מסתובבים שם בפנסים משלהם. ובנמשל – אם נאמר שרגשות דוחפים תכנים מהלא-מודע למודע, נצטרך להניח שבתוך או בצד תודעת האדם קיימות "תודעות" נוספות.

מבלי להניח את הלא-מודע, ניתן להסביר מצבים אלה, שבהם נראה כאילו הרגש דוחף את התכנים שקשורים אליו אל התודעה, בעזרת מערכת של הֶקשרים ואסוציאציות בין תכנים מסוימים. מערכת זו מביאה לשליפת תכנים מסוימים מחשכת הלא-מודע אל המודע, אפילו אם אדם מנסה למנוע זאת מעצמו. אחת הסיבות לשליפה החוזרת ונשנית של תכנים הקשורים לעניין כלשהו, שהוא מושא הרגש, היא שמעצם הניסיון של האדם להפסיק לחשוב על נושא כלשהו, הוא עוסק בו ובתכנים הקשורים אליו אף יותר בעל-כָּרְחוֹ. ואז, תכנים אלה מושכים מעולם השכחה עוד תכנים הקשורים אליהם.

התעוררות רגשית של האדם נכונה רק כשמדובר במצב רגשי שמתעורר אצלו בזמן הווה. ככל התנסות אחרת, המשמעויות של הרגש שנתפסות בהווה, בעתיד יהיו חלק מידע העבר של האדם. יוצא אפוא, שהמידע על עצם הרגש וההתרגשות נשמר בעולם ידע העבר, וניתן לזיכרון ככל מידע אחר.

"המחיר שנשלם הוא שאמנם נתפוס את הדוגמאות של פליטות פה ושל חלומות, שניתן לכנותם חריגים ולהסבירן באופן סביר, אך תוך כדי כך נאבד את ההסבר הבסיסי לתהייה – מדוע בדרך כלל (אם לא תמיד) הדברים נזכרים בהקשר של מה שכבר מצוי בתודעה. כלומר, הנחת קיום הלא-מודע אולי מסבירה איך אדם נזכר בדברים שהדחיק בפליטות פה או בחלום, אבל היא מזניחה את הסבר האופן שבו אדם רואה וזוכר במכוון את שמשרת אותו בתפקודו".

כך למשל, עקב התייחסות אדם לתוכן או למקבץ תכנים בנושא מסוים הוא עשוי לפחד או לכעוס. אדם זה יכול גם לתפוס את עצמו מפחד או כועס, ומידע זה יכול להיזכר בעתיד ככל זיכרון אחר. היינו, זיכרון הכעס הוא עצמו תוכן או מידע ככל תוכן אחר שנשלף לתודעה.

מה שמאיץ את ההיזכרות בתכנים הקשורים לנושא הרגש הוא בעיקר העובדה, שהרגש משמש הֶקְשֵׁר, כפי שזמן-מרחב הוא הקשר שלפיו נשלפים תכנים מהשכחה. כך, ככל שאדם נרגש יותר, ההקשרים שלו עשירים יותר, וכך עולה הסבירות להיזכר בתכנים אלו עוד ועוד (הספר רגש והרגשה מרחיב בנושא).

ניתן להסביר את ההכרה האנושית בלי להניח את הלא-מודע

כפי שניתן להבין מההסברים שהובאו עד כה, ניתן לעמוד על התהליכים ההכרתיים של האדם, הכוללים את התפיסה, הזיכרון והחלום, מבלי שנצטרך להניח את מערכת הלא-מודע ואת הספיחים שלה, כמו תודעה נוספת, דחפים שפועלים באותה התודעה ומחסומים שאמורים לסנן את התכנים הרצויים מהלא רצויים לבוא למודע. הסבר זה מתאים גם לתהליכים יומיומיים רגילים וגם למקרים חריגים שבהם נראה כאילו תכני תת-מודע נדחפים לבוא לתודעה.

הדיון עד כאן התקיים על בסיס הנחת היסוד שהתכנים הם אינדיפרנטים, והם מקבלים משמעות רק באור התודעה, ורק לתכנים שמוארים (הם במודע) יש משמעות עבור האדם. כך, מה שבשכחה (בלא-מודע) אין לו משמעות מבחינתו, כי הוא אינו יכול לזהותו. התכנים שבעולם ידע העבר – אלה שבשכחה או בחשכה תודעתית – נשלפים לתודעה באמצעות הקשרים שקושרים בין מה שבתודעה לבין תכנים אלה שבשכחה. כלומר, מה שבתודעה הוא הגורם שבהקשר אליו נשלפים תכנים מעולם השכחה – מהמחסן החשוך שבמשל.

לסיכום, בכל רגע ישנה בתודעת האדם כמות מסוימת של תכנים, וכל השאר הם בתחום השכחה. בין התכנים שבשכחה, ישנם אלה שניתנים לזיכרון, אלה שהאדם מתקשה לזכור ואף אלה שאינו מצליח לזכור עתה, אך יצליח בנסיבות אחרות. התכנים שבשכחה – במחסן החשוך של עולם ידע העבר – הם חסרי משמעות, ולא ניתן לזהותם או להבחין בין אחד מהם למשנהו. עובדה זו מעוררת את הצורך להסביר איך קורה שמבין התכנים הרבים שבמחסן החשוך, אדם נזכר ברגע כלשהו בתוכן מסוים דווקא. משמעות ההנחה של קיום הלא-מודע היא שהחפצים שבמחסן החשוך הם כביכול בובות צעצוע בעלות מנגנון אוטומטי, שכל הזמן מכוונות להתקדם לכיוון הפרוזדור. הנחה זו מובילה להנחה נוספת של קיום תת-הכרה, ואף מקשה על ביאור המצבים היומיומיים, שבהם אדם, במתכוון או בהקשר מסוים, תוכן שהוא חפץ בזיכרונו. כלומר, "מחיר" הנחה זו הוא גבוה.

ובכן, כפי שיש להבחין בין עב"ם כעצם בלתי מזוהה לבין עב"ם כחללית של חייזרים שהיגיעה מכוכבים רחוקים, יש להבחין בין השימוש במושג לא-מודע, כשמתכוונים לתכנים שאינם בתודעה (או הם בתחום השכחה), לבין השימוש במושג לצורך הצבעה על מערכת שתכניה לא-מודעים, הם בעלי כוח משלהם שדוחף אותם אל המודע (להגיע לתודעה). ניתן להניח, כי מקור הנחה או טענה זו הוא בניסיון לענות על השאלה, איך התכנים יוצאים אל התודעה (באופן מכוון או אסוציאטיבי), כשהיא אינה יכולה לזהות אותם. הנחה זו מביאה להסבר שלפיו, הם יוצאים בעצמם. כלומר, ההסבר לאופן שבו אדם זוכר דברים הוא שאינו זוכר אותם במובן שבהקשר מסוים הוא שולף אותם מעולם השכחה, אלא שהם גורמים לזיכרון בזה שהם עצמם עולים לתודעה. להסבר זה מחיר לא מבוטל, כי הוא דורש להניח את קיומם של תודעה נוספת, של מערכות כמו תת-מודע וסמוך-למודע, של החוצץ בין מערכות אלה לבין המודע, ושל הפיקוח על המעבר ביניהן.

לעומת זאת, ההסבר שאינו מניח את קיום הלא-מודע, ראוי, או לפחות אינו ראוי פחות, מההסבר שמניח את קיום הלא-מודע. ההסבר שאינו מניח את קיום של הלא-מודע, מבאר לא רק פלח או סוג מסוים של תופעות (כמו התופעה שתכנים מודחקים עולים לתודעה מבלי שהתכוון האדם לכך, הן בעת הערות, הן בחלום), אלא את כל סוגי התפיסה והזיכרון, כולל החלומות והמצבים שבהם אדם נמצא תחת השפעת רגשותיו. לכן, אני סבור שיש להעדיף את ההסבר שנותן מענה לסוגיות השונות שבתחומים של ההכרה, מבלי להניח קיום של ישות שאין דרך להוכיחו.

* משה מנשהוף למד פילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית שבירושלים. היה בין השאר תלמידו של פרופסור ישעיהו לייבוביץ ונמנה עם החוג המצומצם שפקד את ביתו מדי מוצאי שבת. עוסק רבות בנושא "תפיסה וזיכרון" בקשת כתיבה שנעה בין תאוריה, מדע בדיוני והגות הנוגעת בשירה של ג'לאל א-דין רומי. פרסם ספרים מאמרים שונים בהם מציג היבטים שונים מהגותו.

תמונת כותרת: pivettes / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

המקרים המוזרים שבהם המוח נמצא בכמה מצבי הכרה בו זמנית – ומה זה אומר על התודעה

כיצד האישיות שלנו משפיעה על מה שאנו רואים? נוירולוגים מסבירים מהי תפיסה תת-מודעת

זרם התודעה אינו קבוע כפי שחשבנו – בכל רגע נתון אנו בעלטה מחשבתית

עוד מרדיו מהות החיים:

מדברים פילוסופיה – פודקסט על משנתו של לודוויג ויטגנשטיין