הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ה'אני' שלנו מתחלק לשניים – האם אנחנו משקיעים בחלק המתגמל?


הזהות העצמית שלנו נחלקת לשניים, אפשר לקרוא להם 'אני' ו'עצמי'. 'אני' הוא זה שחווה את כל שקורה ברגע זה ו'עצמי' הוא דמות שמוגדרת על-ידי תחומי העניין שלנו, תכונות האופי, שאיפות לעתיד וחרטות עבר. שינויים גדולים בחיינו עשויים לאתגר את הדמות הזאת, אך ה'אני' נשאר נוכח תמיד. מה היתרונות של כל חלק וכיצד לנהל אותם?


תום לב-ארי בייז | 11 באוקטובר, 2021

לפחות פעם בחיים אנחנו חווים שינוי משמעותי שהוא חיובי ומשמח אך גם מאתגר לא מעט ממה שמוכר, נוח וחשוב לנו. מאלץ אותנו לעשות אדפטציות. מעבר דירה יכול להגביל את המרחב הפיזי (גם אם שדרגנו בפנים אולי נאלצנו לוותר על גינה, ולהיפך) או להרחיק אותנו ממקומות שבהם נהגנו לשהות. משרה חדשה משנה את לוח הזמנים ולרוב מאלצת שינוי חברתי, וכשאנחנו עוברים מיחיד לזוג או מזוג למשפחה משתנה סדר העדיפויות ועוגת הזמן עוברת הסבה מקצועית של ממש.

כמובן שאת כל הקשיים שהשינויים הללו מבטלים אנחנו מחבקים בלי להניד עפעף. אבל מסתמן שיחד עם האחיזה בכל מה שהשתנה לטובה, אנחנו נוטים לנסות לאחוז גם בכל מה שעבד קודם בתצורתו המקורית. לו רק יכולנו גם לשנות וגם לא לשנות בעת ובעונה אחת, גם לצאת לחופשה משפחתית עם כולם וגם להתנהל בצורה אוטונומית כמו בבית. יכול להיות שישנם מקרים שבהם זה מצליח, אבל לרוב מדובר בדרך פתלתלה ללא מוצא.

"ניסיתי לתרגל יוגה בחופשה המשפחתית המסורתית של חג המולד", כותב הנובליסט והסטיריקן ניל פולק במגזין Yoga Journal. מי שניסה לשמור על הרגלים במהלך חופשה משפחתית – מכסת מים יומית, תזונה מסוימת או הימנעות מבהייה בטלפון בזמן פנוי – יודע שמדובר בעסק טריקי (ואנחנו עדינים). קל וחומר הרגל כשל פולק שמצריך חלל שקט וסטרילי, אור מעומעם וריח קטורת קליל. אומנם מקום המפגש היה בית הנופש המשפחתי שכולל אינספור פינות חמד לתרגול יוגה נעים ואינטימי, אבל כמות המשתתפים באירוע (ההולכים על שתיים וההולכים על ארבע) הביסה את פוטנציאל המרחב.

"מבוקר ועד ליל מילאו את הבית צווחות ילדים ונביחות כלבים (או להיפך), קולות טריקה של דלתות, רעש שטיפת כלים ושיחות בווליום ששמור למפעלי הרכבה של מנועי סילון", הוא מתאר, "כיאה למשפחתי שתמיד כשהיא מתכנסת היא עושה זאת בקול תרועה". באחד הבקרים החליט פולק להסתגר בחדר שינה אקראי, ולתרגל יוגה במרווח הצר שבין המיטה לקיר.

"כל מהותנו – שפעם כללה תחומי עניין, אינטראקציות חברתיות ושגרת יום נעימה ונוחה – מתנקזת להחלפת טיטולים, טחינת פירות ושטיפת כלים. שעות השינה מעטות, האנרגיה שנותרת נשאבת כולה להרגעת העוללים ולהעסקתם ולא נותר זמן או כוח לעשות דברים שהם 'שלנו'".

"באמצע תנוחת סופטה-באדהה-משהו-משהו נפתחת הדלת והשנאוצר החביב של הוריי, קוסמו, שסובל מחרדת נטישה קיומית נכנס פנימה". אחרי שהכלבלב הקטן חולף לאיטו על פני גופו השכוב של פולק, מרחרח את הפח ומדלג מעליו שוב, אף נוסף נדחף פנימה. הטרייר החצי משותק של פולק מדדה אל תוך החדר ומתחיל ללקק את עקביו החשופים. כשקרב צרחות בנושא הטלוויזיה ניצת פתאום בסלון הסמוך, פולק מנסה להתעלם ולהמשיך בשלו, לפחות הליקוקים חדלו, אבל חמש דקות אחר-כך זוגתו שתחייה נכנסת לחדר בסערה ורומסת אותו בדרכה לשולחן האיפור.

הניסיון השני של פולק נראה כמו הזדמנות פז – כולם יצאו העירה והנכס נשאר ריק. "סוף-סוף, התיישבתי לי לחצי שעה של תנועות אגן עדינות בסנכרון נשימה, כמו גבר אמיתי", הוא מספר. אבל גם את חצי השעה הזו הוא לא זכה לסיים. באמצע הפתיעו וחזרו הביתה גיסו, האחיינית ובנו הקטן. "איכססס שים חולצה דוד נודלס!" קראה האחיינית. בניסיון לאושש את האגו הפגוע שלו ולכרות ברית חדשה הציע פולק "רוצה לראות איך אני עושה עמידת ראש?" אבל האחיינית רק הוסיפה שמן למדורה: "אומייגאד לא, זה יהיה ממש דוחה". לדבריו, אם אי פעם רציתם ללמוד לקחת את תרגול היוגה שלכם קצת פחות ברצינות, חופשה משפחתית היא הזדמנות מצוינת.

כמה אדפטיביים אנחנו?

NadyaEugene / Shutterstock

כשהורות וזהות נפגשות 

חופשה רבת משתתפים היא דוגמה נקודתית וחולפת. משחק ילדים לעומת השינוי שנחשב לאחד הקיצוניים והקבועים ביותר – הורות. מרגע שנולדו ילדים, ההתנגשות בין הרצון לשמור על מה שהיה לפני ובין הרצון לחוות את המציאות שהשתנתה הופכת למאפיין המרכזי של ההתנהלות היומיומית. אובדן של עוגנים משמעותיים באורח החיים הקודם מייצר תחושה של אובדן הזהות העצמית. פתאום אנחנו רק 'הורים' ולא עוד אינדיבידואל ייחודי. כל מהותנו – שפעם כללה תחומי עניין, אינטראקציות חברתיות ושגרת יום נעימה ונוחה – מתנקזת להחלפת טיטולים, טחינת פירות ושטיפת כלים. שעות השינה מעטות, האנרגיה שנותרת נשאבת כולה להרגעת העוללים ולהעסקתם ולא נותר זמן או כוח לעשות דברים שהם 'שלנו'.

התגובה הרפלקסיבית הטבעית של הורים שמרגישים שהם מאבדים את הזהות העצמית שלהם היא לחזק אותה, מסביר פרופסור לפסיכולוגיה קורט גריי ב-Psyche. "אבל מה אם הדחף הזה לגונן עליה רק הופך אותנו לאומללים יותר?" הוא שואל. גריי מסביר כי בפסיכולוגיה קיימת הבחנה בין שני חלקים של הזהות העצמית שלנו: בתרגום חופשי, 'אני' (I) ו'עצמי' (Me). ה'אני' הוא החלק החווה. אפשר לדמיין אותו כמי שנמצא בתוך הגוף שלנו ומביט החוצה על העולם ואילו ה'עצמי' הוא הדמות הזו שהיא אנחנו כפי שאנחנו מדמיינים את עצמנו בעיני רוחנו.

"בין שני חלקי הזהות העצמית שלנו ישנו קשר ישר והפוך: ככול שאנחנו עסוקים ב'עצמי' שלנו, כך מטשטשת חוויית ה'אני' ולהיפך. ככל שהכאוס של גידול ילדינו גדול יותר, כך ההזדמנות שלנו להיצמד ל'אני' ולשחרר את ה'עצמי' גדולה יותר".

במונחים מקצועיים, ה'עצמי' נקרא גם מודעות עצמית אובייקטיבית. לדבריו, זה ה'עצמי' שאנחנו רואים כשאנחנו משוטטים בפרופיל הפייסבוק שלנו או צופים בעצמנו במהלך שיחת זום. באופן אוטומטי אנחנו בוחנים את עצמנו כאובייקט שנשקף לעינינו. כן יפים, לא יפים, כן מצחיקים, לא מצחיקים, כן לוקחים חלק בשיחה או נחבאים אל הכלים. לרוב, מדובר בסט מוכר של כותרות והגדרות שעימו אנחנו רגילים להתנהל בעולם. "כשאני מטפל בבתי הקטנה", מדגים גריי, "ה'עצמי' שלי מודאג מכל המיילים שמצטברים בתיבה. הוא דמות הפרופסור [...] שמשתוקקת לכבוד והכרה, והאדם שהיה רוצה להיראות טוב יותר. ה'אני' שלי נמצא רק בהווה. הוא זה שמקריא עכשיו את הסיפור, מכין צהריים או סופג צעקות".

החלק המתגמל יותר

על-פי גריי, הדחף לחזק את ה'עצמי' המוכר שמתערער יכול להניע אותנו לענות למיילים מהטלפון מאחורי גבה של הקטנה, לערוך בראשנו רשימות של דברים שעלינו לעשות או לחלום בהקיץ על עתיד נינוח יותר. בזמן שאנחנו מנסים להימנע מכאב האובדן, תורות עתיקות ומחקרים עדכניים שהוא מציג גורסים כי דווקא הוויתור על ה'עצמי' והשהייה ב'אני' הם שמובילים לשביעות רצון גדולה יותר. ה'אני' אינו עסוק במה שאחרים חושבים עלינו. הוא לא מצפה מאיתנו לכלום ולכן הוא גם לא מתאכזב. הוא החלק בזהות שלנו שאינו תלוי בדבר ולכן הוא יציב ונינוח יותר. והוא לא פחות 'אנחנו' מאשר ה'עצמי'.

בין שני חלקי הזהות העצמית שלנו ישנו קשר ישר והפוך: "ככל שאנחנו עסוקים ב'עצמי' שלנו, כך מיטשטשת חוויית ה'אני' ולהיפך". על בסיס הבנה זו, מסביר גריי, ככל שהכאוס של גידול ילדינו גדול יותר – כך ההזדמנות שלנו להיצמד ל'אני' ולשחרר את ה'עצמי' גדולה יותר. לעיתים הוא כה גדול שאי אפשר אחרת. "כשילדים צועקים סביבנו, אוכל עף באוויר, חיתולים מתפוצצים מעומס, צעצועים נמצאים בכל מקום, ואז החתול מקיא, האנרכיה כה אינטנסיבית עד שה'עצמי' פשוט נעלם". הרצונות והתשוקות שלנו נפלטים מהמשוואה ואנחנו בהתגייסות שמצריכה (או מאפשרת) נוכחות מלאה והתמסרות ל'אני'. נתיב יומיומי לנירוונה קטנה, כפי שהוא מתאר זאת.

ה'עצמי' שלנו אינו רע. הוא חלק טבעי באופן שבו אנחנו מגדירים את עצמנו והוא נובע מהיותנו יצור חברתי. מה שעשוי להסב לנו סבל הוא 'עצמי' נוקשה מדי שאינו מצליח להסתגל לשינויים. אלו צפויים להתרחש בחיינו לא פעם ולא פעמיים. אם נצליח לסגל 'עצמי' גמיש שיודע לערוך אדפטציות למציאות הנוכחית, נוכל ליהנות גם מחלק זה של הזהות העצמית שלנו בתוך הדינמיות של החיים. לצידו, על ה'אני' שלנו אפשר להסתכל כמו על חוף מבטחים. אי פרטי, שקט מרעשים חיצוניים – מגאווה ומכישלון – שהכניסה אליו היא שלנו בלבד ופתוחה תמיד, אם רק ננווט לשם.

תמונת כותרת: Kelly Sikkema / Unsplash
 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מהו העצמי? תשובות מדעיות חדשות לשאלה פילוסופית עתיקה

החופש שבשחרור תולדות חיינו - האם אנחנו נאחזים ב'אני' הישן שלנו או של אחרים, ומדוע?

מהם התיוגים שאספנו בילדות וכיצד הם עיצבו את מי שאנחנו מאמינים שאנחנו?

עוד מרדיו מהות החיים:

ערן אולניק – מהדרך המהירה של כולם לנתיב האישי שלך