הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההרצאה השבועית של TED: 'להגיע לעבודה' גם כשהמוזה מבריזה


הסופרת אליזבט גילברט מבקשת לערער על הרעיון המוצק שמושרש בכולנו: יצירתיות וסבל מחוברים זה לזה מטבעם. בין שאנחנו אמנים למחייתנו ובין שחשיבה יצירתית היא חלק מחיינו – מה יכול לשמור על הערך העצמי שלנו גם כשההשראה לא בנמצא?


תום לב-ארי בייז | 18 בנובמבר, 2021

בספר שיריה בטחי בקולך, כותבת מיקה בן שאול: "הלוואי שהייתי כותבת כמוך, היא אמרה לי ואני נאנחתי בשקט כי לכי תסבירי לה עכשיו שהמילים אולי מסתדרות יפה על הדף אבל הנפש כל כך מבולגנת. שעבורה אולי מדובר בשיר יפה אך עבורך מדובר בזיעה קרה וצמרמורות".

אמנים רבים יעידו כי עבורם אין דרך אחרת מלבד לחיות ולנשום את היצירה; שכל הווייתם שואפת להתבטא במילים, בשירה, בתנועה, בצבע או בחומר. הסטודיו שלהם נראה כמו נפשם הנאבקת שמרגישה הכול כל כך חזק וברור. ישנם גם לא מעט אנשים אשר ניתבו את מסלול חייהם החוצה מהקריאה הפנימית ליצור. כאלו שבשלב כלשהו החליטו שלא ייתנו לשד להשתלט עליהם. שהמחיר שגובה היצירה כבד עבורם וכי הם רוצים לאזן, להשקיט, להרגיע את הרוחות. לחלקם זה עבד ולחלקם לא.

גם מי שאינו ממלא קנבסים למחייתו עשוי להזדהות עם משברים של חשיבה יצירתית, פתרון בעיות והיעדר רעיונות. עם התקיעות שמגיעה אחרי זמן ממושך שבו אנחנו עושים את אותה העבודה ועם הריק שאחרי הצלחה גדולה. לעיתים קרובות, מאחורי התוצר הנפלא מסתתר קרחון ענק של זיעה וסבל: של מאבקים פנימיים, התמודדות עם ספקות ותחושת החמצה של מטרות שלא מומשו.

האם אמנות חייבת לנבוע מסבל אישי? האם יצירה דורשת שהאמן יחווה על גופו באופן עקבי ותמידי את מלוא הטלטלה הרגשית? הסופרת אליזבט גילברט צללה למקורות וחיפשה מתי נולד דימוי האמן המיוסר, מה היה לפני והאם יש אפשרות לעצב אותו מחדש וליצור מבלי לאבד את עצמנו? המסקנות מהרצאתה על בימת TED יכולות ללמד אותנו הרבה על ההתמודדות עם הצלחה וכישלון, גם אם אנחנו עוסקים בהנהלת חשבונות, הנדסת תוכנה, הוראה או כל דבר אחר.

מה אפשר ללמוד מהאמנים של העת העתיקה?

הצורך של גילברט לפענח את נרטיב האמן המיוסר התעורר לאחר הצלחתו המסחררת של ספרה לאכול, להתפלל, לאהוב. בתקופה שחלפה בין השיא היצירתי ובין הופעתה ב-TED, אנשים הסתכלו עליה בעיניים מודאגות כאילו נחרץ גורלה, ותהו האם אינה משותקת מפחד שמא ההצלחה הגדולה כבר מאחוריה ושום דבר שתכתוב בעתיד לא ישתווה לה. האמת היא שכן, היא חששה מכך. מאוד. "זאת מחשבה מהסוג שעלול לגרום למישהו להתחיל לשתות ג'ין בתשע בבוקר, ואני לא רוצה להגיע לכך", הסבירה. "אני מעדיפה להמשיך לעשות את העבודה הזאת שאני כה אוהבת: לכתוב". אבל איך? איך ממשיכים להאמין ביכולת שלנו ליצור ולהפתיע לאורך זמן? האם אפשר להישאר יציבים בתהליך היצירה ולא להתנדנד בין אושר וסיפוק למצוקה וכאב? גילברט כמו חיפשה משהו שיגן עליה מפני האמנות שלה.

מתוך חיפוש שערכה בין תרבויות שונות ולאורך תקופות זמן היא גילתה כי ביוון וברומא העתיקות תפיסת האמן הייתה שונה. אנשים לא האמינו שמקורה של היצירתיות הוא בבני האדם. "הם האמינו שהיצירתיות היא איזו רוח שמיימית שמגיעה אל בני האדם ממקור רחוק ועלום כלשהו, ומסיבות רחוקות ועלומות". היוונים קראו לה "שד", והרומאים תיארו אותה כרוח יצירתית וחסרת-גוף וקראו לה: "גאונות". בעיני גילברט, ההסתכלות הזו היא גאונית בפני עצמה כיוון שהיא מייצרת איזה מרווח ביטחון פסיכולוגי בין האדם ובין היצירה. מרווח שניתן לייצר בין עצמנו ובין כל תוצר של העבודה שלנו. האמן אינו פועל לבדו, הוא חלק מצוות שמתבסס על שיתוף פעולה. הוא מתחלק עם השדון או עם הישות הקסומה בתהילה אבל גם בכישלון. בתקופות שהעבודה לא מתגלגלת בקלות הוא לא היחיד שנושא באחריות. כך גם עורך הדין שצריך למצוא פרצה בדין, או מנהלת משרד שנאבקת לייעל תהליכי עבודה.

 

"היוונים קראו לה שד, והרומאים תיארו אותה כרוח יצירתית וחסרת-גוף וקראו לה: גאונות. ההסתכלות הזו היא גאונית בפני עצמה כיוון שהיא מייצרת איזה מרווח ביטחון פסיכולוגי בין האדם ובין היצירה. האמן אינו פועל לבדו, הוא חלק מצוות שמתבסס על שיתוף פעולה".

אחרי שנים ארוכות שבהן אנשי המערב ידעו שאם העבודה שלנו יצאה מזופתת כנראה שהשד הגאון שלנו לא עשה את עבודתו נאמנה – הגיע הרנסנס. האדם הפך למרכז היקום. האלים והמסתורין נדחקו הצידה והשכל הישר קיבל מקום של כבוד. "לראשונה בהיסטוריה מתחילים לשמוע אנשים מתייחסים לאמן זה או אחר כגאון ולא כמי שיש לו גאונות". תהילה מתעתעת זו לא פסחה כמובן גם על שאר המקצועות. אם עד אז היית מדען שזכה ונחשפה לעיניו תגלית מדהימה, הרי שבתקופת הרנסנס הפכת למדען שגילה (באופן אקטיבי) תגלית מדהימה.

בעיניה של גילברט היתה זו טעות פטאלית. היא לא בהכרח טוענת שזו לא האמת. אבל היא גם לא חושבת שהאמת בהכרח רלוונטית כאן. "לאפשר למישהו, סתם בן אדם, להאמין שהוא או היא הם [...] המעיין הנובע והמקור של כל המסתורין השמיימי והיצירתי הזה [...] זה טיפה יותר מדי אחריות לכתפיה של נפש אנושית שברירית". ואם ביצירה עסקינן, הרי שלא הכול צריך לעבוד לפי ההיגיון. נהפוך הוא, אולי זה בדיוק המקום להתעלם מנפלאות המדע והמחקר ולסגל לעצמנו סיפור שיגן עלינו מפני המפלצות של הלילה.

האם אתם יודעים כיצד ללכוד רעיון חמקמק?

המשוררת האמריקאית רות סטון סיפרה פעם לגילברט שכאשר גדלה בווירג'יניה הכפרית, הייתה יוצאת לעבוד בשדות ולפתע מרגישה וכמו שומעת שיר מגיע אליה מתוך הנוף. "זה היה כמו רכבת אוויר רועמת [...] שהרעידה את האדמה מתחת לרגליה". סטון ידעה שברגע שכזה יש רק דבר אחד שניתן לעשות: לרוץ הביתה במהירות האפשרית ולהגיע לנייר ועיפרון כדי ללכוד את השיר לפני שהוא עובר דרכה ובורח הלאה. היו פעמים שבהן היא לא הייתה מספיק מהירה והשיר היה חולף לו. הוא היה ממשיך לרחף על פני הנוף והיא ידעה שהוא הולך למצוא משורר אחר.

גם המוזיקאי טום ווייטס סיגל לעצמו תפיסה דומה. לדבריה, "רוב חייו היה ווייטס התגלמות האמן המודרני המיוסר, שמנסה לפקח, לנהל ולשלוט באותם דחפים יצירתיים בלתי נשלטים". יום אחד נסע בכביש המהיר בלוס אנג'לס וחווה חוויה ששינתה את חייו. "הוא נוסע במהירות ופתאום הוא שומע שבריר מלודיה שנכנס לראשו, כפי שקורה הרבה ברגעי השראה, חמקמק ומתגרה", היא מספרת, "והוא משתוקק אליו, אבל אין לו שום דרך להשיג אותו. אין לו פיסת נייר, אין לו עיפרון, אין לו רשמקול. הוא מתחיל להרגיש את אותה חרדה נושנה מתחילה לעלות בו: אני הולך לאבד את הדבר הזה וזה ירדוף אותי לנצח. אני לא מספיק טוב ואני לא מצליח לעשות את זה".

רק שבפעם ההיא, במקום להיתפס לבהלה הוא פשוט עצר ועשה משהו שלא עשה קודם לכן. הוא הביט למעלה לשמיים ואמר, "תסלח לי, אתה לא רואה שאני נוהג?" מחקה אותו גילברט. "נראה לך שאני יכול לכתוב עכשיו שיר? אם אתה באמת רוצה להתקיים, תחזור ברגע מתאים יותר, כשאוכל לטפל בך. ואם לא, לך תציק למישהו אחר. לך תציק ללאונרד כהן".

ההקלה שחש ווייטס גרמה לו להבין שהוא לא חייב לחוות את התסכול והטלטלה הרגשית שהוא חש עד אז. ברגע אחד, הפך תהליך היצירה שלו למעין שיתוף פעולה מוזר, מופלא ומשונה בינו ובין הדבר החיצוני הזה שאינו בדיוק הוא. נפתח פתח לדיאלוג ונולדה תחושת שותפות.

"סטון ידעה שברגע שכזה יש רק דבר אחד שניתן לעשות: לרוץ הביתה במהירות האפשרית ולהגיע לנייר ועיפרון כדי ללכוד את השיר לפני שהוא עובר דרכה ובורח הלאה. היו פעמים שבהן היא לא הייתה מספיק מהירה והשיר היה חולף לו. הוא היה ממשיך לרחף על פני הנוף והיא ידעה שהוא הולך למצוא משורר אחר".

מאז ששמעה את הסיפור הזה, השתנה אופן העבודה של גילברט. באמצע כתיבת לאכול, להתפלל, לאהוב היא מצאה את עצמה שוקעת לתוך בור של תסכול וייאוש. בעודה מתחילה לחשוב שהדפים שנכתבים תחת ידיה הולכים להיות אסון, "לא סתם ספר רע אלא הספר הכי גרוע שנכתב אי פעם", היא משחזרת, נזכרה בווייטס. מבלי לחשוב על זה יותר מדי, הרימה את עיניה מהטקסט ואמרה בקול רם: "שמע, יא דבר, אתה ואני, שנינו יודעים שאם הספר הזה לא יוצא מבריק זה לא רק באשמתי, נכון? אתה הרי רואה שאני נותנת כאן את כל מה שיש לי. אז אם אתה רוצה שזה ישתפר, בוא ותעשה את החלק שלך. ואם לא תעשה את זה, אתה יודע מה, לעזאזל עם זה. אני אמשיך לכתוב בכל מקרה, כי זאת העבודה שלי. ואני מבקשת שיירשם בפרוטוקול שאני הגעתי היום לעבודה לעשות את החלק שלי".

בהתחשב במספר העותקים שנמכרו ובסרט שהופק על בסיס ספרה, נראה שהשדון של גילברט התנער מהקריאה והתגייס לפרויקט. אולי זו ההקלה שבשותפות שמשחררת את האמנים מחלק נכבד מהלחץ. אולי זו הקלה שיכולה לשחרר את כולנו מהלחץ המכשיל להצליח במשימותינו. אל לנו להישען לאחור ולחכות שהפיות שלנו יעשו את העבודה, בעבודת צוות כמו בעבודת צוות עלינו להיות נוכחים באופן מלא. מנהלים דיאלוג בריא ומעודד עם ההשראה שלנו. 

מרחק פסיכולוגי הוא מידת הקרבה שאנו מרגישים לאובייקט, לאירוע, לאדם או לנקודת זמן כלשהי. כשהמוזה היא ישות נפרדת שאפשר לעודד להגיע אבל אי אפשר לשלוט בהתנהגותה, נוצר מרחק פסיכולוגי בינינו ובין היצירה. היא לא נובעת רק מתוכנו, היא אינה איבר בגופנו או היבט באישיותנו. היצירה הופכת לאובייקט חיצוני ולנו נותר לעשות את חלקנו בצורה הטובה ביותר ואולי להתחיל להשתעשע במחשבות על איך נראית המוזה שלנו.

תמונת כותרת: Craig Strahorn / Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

סטיבן ספילברג בנאום מעורר השראה: החלומות האמיתיים מגיעים בשקט, האזינו ללחישתם

"רעיונות הם כמו דגים" – הבמאי דיוויד לינץ' באבחנה מרתקת על יצירתיות

פרופסור משה בר מראיין את השף אייל שני – איך לתחזק קרקע פורייה לרעיונות יצירתיים?

עוד מרדיו מהות החיים:

האם לחכות להשראה זאת אופציה טובה? המניע – אלון נוימן צולל לעומק העניין